רוטטת

זה היה הזמן שאלוהים שָׁחַק אותנו עד הסוף והיה נדמה בקצוות של הדברים שבטח יש לו עוד באמתחתו

זאת לא תהיה אני שם שתמסר לאור הגדול.

השאמאן לא שוכח אותך. השאמאן תמיד יזכור את כל המועדים שלך. על פני כל טווח הגלגולים. השאמאן לוקח אותך למסע. גם דרך החולי,הזיות בחום גבוה. כדי שנשמתך תעתיק עוד צורות חיים לתוך הוויתה. נשמתך גדולה וקולטת. השאמאן פולט אותך החוצה מן החולי,להתאושש , ולאסוף את המידע החדש.

הנפש מוצאת דלתות נסתרות דלתות לא קיימות לפרוץ לתוכן

מתוך הסוף אני כותבת את ההתחלה

תם העולם המתוק. הפסגות הלבנות עתירות החלום והיופי. תם לו עידן של תום זך של ציפה נינוחה בבריכה שקטה.

זהו טקסט משחרר זעם על ניסים, מפי אישה שרקחה את הנוסחא הטובה ביותר לבואו של נס והתגלגלה למטה מכל המדרגות למשמע צחוקו הרם של אלוהים.

חושבת על עצמי בימים כלילות שחלפו צועדת מסדרונות ארוכים של מוסדות רפואיים. אוספת בין המרצפות, העננים, המבטים, עוד מילה ועוד מילה. שוזרת אותם בחרדת קודש אל מארג חיי. פוגשת את אהובי נלחם על חייו, צופה בו מאבד כל יכולת. ונותר. מגלה לי איך אפשר עם לב קרוב גם ככה. גם בזוועות עולם, בתחתית העולם, להשאר קרוב ללב. פוגשת את ילדיי. מנגישה להם עולם שלם של תוכן רחוק מעולמם, מטוהר ליבם. לומדת איתם יחד איך נפרדים מאבא. איך מחבקים חיים ומוות באותה האהבה. פוגשת את עצמי לומדת קשר באומדנים שלא ניתן לאמוד. לא בעין ולא בשכל. בעומקים שלא ניתן לבטא, לא במילה ולא ברגש. ואני שם יוצרת קשר. עם הבלתי ניתן.

בלב ליבו של החורף ביקשתי מאלוהים קח לי את הלב. או שתיתן לו ללכת.

הייתי רוצה שלא תשתתפו בצערי כשיבוא הרגע. הייתי רוצה לפרוש בפניכם מניפה אשר תגולל את ידו הנדיבה של אלוהים כלפיי, בת אנוש, גודלת פה תחת השמש.

מה אתה רוצה בולען? איך תפסיק לבלוע לי את השמש? כן עכשיו, בזמן הזה של אמצע אביב ועוד מעט תחילת קיץ.. יש לי רשת, בולען. אני פורמת וטווה בה, הלוך ושוב. מלקטת.