מצאתי מקום להפגש איתך. בשמיים, בין העננים. על חבל דק, שקוף. ראיתי פתאום אותנו רוקדים שם כמו לולינים.
מתפשטת בלי גוף מתקלחת בלי גוף מתלבשת בלי גוף נשכבת על המיטה בלי גוף נרדמת בלי גוף מתעוררת.
נשברה לי המשפחה אתה מבין? שבתות חגים. אבטיח, חוף ים,עפיפון, שקיעה של סוף שבת. נותרתי במלואי, מפורקת עד דק, לאסוף את השברים.
אלוהים- ידי מושטות קדימה. ופי ממלמל הרבה יש לי לתת. מאגרים עצומים. את הכל מגישה לך. ולו היה לי רק פסיק. גם אותו, את כל כולו, לך.
אז עד מתי ימשך הסיפור הזה, של כל הבדיקות האלו ובתי החולים. אתה מחייך אליי. עד שיקח..
תמר מגיעה. מוציאה מהכיס פתק מקופל. בידיים רועדות פותחת אותו. אלון באתי לשיר לך שיר.
מחשבה שיפוטית מתחלפת במהירות להכרה שלמה כולנו אחד. שוב צוללת אל השקט.
הכאב מנטרל כל פסיק של הזדהות אנושית בתוכי. הוא משיט אותי לארץ חדשה.
נשברתי לרסיסים, חלקיקים קטנים קטנטנים, התפזרתי לכל עבר. לא היה ניתן למצוא אותי. אולי גרגירים שלי בין המרצפות.
שילחת אותי מפניך למצוא אותך בגרגירים. ירדתי אל העמק. די כבר ומספיק. עם מי אני מתכתבת איתך או עם הנפש, כיצד קיים כלכך ולא קיים בכלל.
