אנשים עם כנפיים

רוחמה הייתה מיוחדת. כל תנועה שלה במרחב. הפנים האקזוטיות שלה.

רוחמה לא אומרת לי כלום שאני פותחת את החלון, גדול, גדול בחדר.

הכמיהה שלנו להחזיר את שאבד. עולה על כל היגיון סביר.

זה לא היה נדמה שיקראו לה רות שרק הכרנו. היא עמדה במדיה הלבנים, נשענת על המעקה, מעשנת סיגריה.

לידך שוכב יאיר. נשימתו כבדה. עיניו מביעות את כל הרגש הקיים בעולם.

וולרי מקבל מגש אוכל. על המגש , דיסה, גבינה לבנה,רסק עגבניות, חביתה, משקה סיבים מזין ומעדן שוקולד.

באתי לאלון כדי לעזור לו. לטפל בגוף שלו. לעזור לו אם רוצה לחזור לחיים. ואז הרגשתי היפוך. הרגשתי שאלון מחזיר אותי לאנשהו. למקום בתוכי שאבד לי. שרציתי בו.

אני כהרגלי יושבת על המיטה של אלון והרגליים על הכסא. היום היא אומרת לי לא נורא, תשארי, נעשה מסביב

ומי אמר שפסיק הוא לא עולם ומלואו. כאשר הגעגוע אינו מתממש, יום אחר יום, לומדים למצוא אוקיינוסים בתוך טיפות של גשם.

לאן יעלם ישראל אחרי שיעזוב את הגוף? בעולם החדש כיצד תראה לחיצת ידינו? כיצד ולמה נתמיר אותה. לאן אנחנו נעלמים מתוך העיינים המלאות שלנו. היכן תתממש שוב האנרגיה הזאת שמפעילה לנו את הגוף, שמדברת את קולנו, שמדליקה לנו את העיינים?