שנתיים



פיסת מציאות 1 

זמן קורונה בארץ עולם. 

שערי בית החולים סגורים עם מנעול ובריח. 

גדר בוגנוויליה חוצצת בין אלון שוכב באחד החדרים באחת המחלקות באחד מבתי החולים. 

לביני נוהגת על הכביש באוטו של אלון לעבר אחד מעיסוקיי היומיומיים. 

ידיו בטח מונחות ללא תנועה , עיניו פקוחות או לא, ליבו פועם- זה נקרא מצב יציב. 

ידיי אוחזות בהגה, גופי נע כבעוד יום חולין, בקלות הבלתי נסבלת שבה יכולות אצבעות לזוז ואף לכתוב שורות אלו והידיעה המבוססת עמוק בשורשים עבים כבר ,שאצבעות יכולות גם לא לדעת לזוז עוד לעולם. 

שלי עוד זזות. שלו לא. 

ובינינו רק שיחי בוגנוויליה ואין גישה. 

מרוב שזה קיצוני זה נדחק למודחק הכי מודע שיש. 

אולי אמצא פרצה בגדר? 

אחמוק בשקט, רק אציץ מהחלון.. 

המחשבה דוהרת הלאה ביחד עם הרגל על הגז. 

אין יוצא ואין בא. 

 

שירת הרוח🐚 

מי שעשה לו רגע אישי עם עצמו, 

עם המשמעות. 

כך בנה לו חדר בביתו של אלוהים. 

אל לו לפחד מהמוות. 

חדרו חצוב בליבו של אלוהים. 

ולו אם היה זה רגע קטן, חולף, של הגות 

עדיין 

יודע 

את הדרך הביתה. 

 

 

פיסת מציאות 2 

עין כרם, 24 שעות ראשונות שאני מכירה את אלון. 

הוא מסיע אותי ואת חברתי למרכז הכפר באוטו שלו. 

אני מתיישבת בכסא לידו, ואומרת, איזה אוטו, אפשר לנסוע איתו עד הערבה ככה בקלות. 

אלון מחייך נבוך, ואומר לי את יודעת קניתי אותו לא מזמן ויומיים אחרי חזרתי לסוכנות ורציתי להחזיר אותו.. 

אמרתי לו למוכר, תבין אני לבד, רק אני. וקניתי אוטו משפחתי. מה אני צריך כזה אוטו. 

המוכר הממולח הירושלמי צחק בצחוק גדול ואמר לו תגיד אתה אידיוט? מי קונה אוטו ומחזיר אותו אחרי יומיים? זה יעלה לך הון. 

בסוף נשאר האוטו, בטוח לא בגלל השיקול הכלכלי.. 

 נבואה זה דבר חמקמק וחי על עקרון הבדיעבד 

 

בכל פעם שחגרנו את הילדים והעמסנו את הבגאז עד אפס מקום בציוד לא נגמר צחקנו לעצמנו בלב וביחד על האוטו שנועד להתמלא עד אפס מקום. 

 

שירת הרוח🐚 

יורדת מן הפרטים 

אל העמקים 

ענף מושיט לי יד 

או אולי מורה לי דרך. 

 

מושיט או מורה.. 

קשה להחליט. 

יצאתי לשדה. 

 

חוטמית נותרה זקופה 

אחרונה לומר ורוד 

או לומר 

עוד חי פה. 

הירוק נראה אדיש 

אינו דואג הוא לפרטיו. 

 

לפתע  ידעתי 

גם אני 

כוחה של שמש 

 

זאת החוטמית 

או הירוק, 

קשה לדעת. 

 

לכן הנחתי לפרטים 

שתצבור אותם האדמה. 

 

אך ליבי חסר מנוח. 

 

בכל חומר נספג הוא, הכאב? 

ואני, לאן אני נספגת בסופו של הכאב? 

היש מקום כזה על פני האדמה.. 

 

שילחת אותי מפניך 

למצוא אותך בגרגירים. 

ירדתי אל העמק. די כבר ומספיק. 

עם מי אני מתכתבת 

איתך או עם הנפש, 

כיצד קיים כלכך ולא קיים בכלל. 

 

נגמר בי הרצון להשלים אותך במעשיי. 

ולולא אותך במעשיי- אחדל. 

תחדלי! 

אי אפשר. 

בראת את הלב שלא יכול לחדול, 

עד שאתה תאמר. 

 

ואיך תאמר? 

ללא פה ולשון. 

יצור שקוף אכזר. 

את הפה הנחת בי 

ועוד הרבה נתת, 

לא פסחת על אף פרט. 

רק חלקיק קטן שמרת, 

ליבי חסר מנוח, 

מתחננת לפנייך 

תן! 

לא אתן כי הוא שלך, 

אך בתוכי. 

לא אתן. 

 

כך שמעתי, 

שמע גם השדה 

אותך, 

לא נותן. 

 

קטפתי לך פרחים סגולים. 

האדמה עמדה מבוקעת חריצים גדולים. 

היא נתנה לי לראות את הסגול שלהם נוטף לחריצים. 

הרגשתי שככה היא רוצה, ככה טוב לה. 

עם חריצים גדולים וסגול מטפטף. 

 

בכוס מים הסגול הלך. 

הפרחים נותרו חיוורים. 

 

פרחי קיץ בשדה לא רוצים מים. 

רק אדמה קשה עם חריצים. 

 

נעצבתי. 

בלי עניין לחשתי להם, 

אני זוכרת אתכם סגולים. 

 

ואני ציירתי לך לב בעננים, ראית? 

כן ראיתי. 

ראיתי גם סוס הולך עם איש. 

הלאה הלאה 

אל החלום הבא. 

 

 

פיסת מציאות 3- 

אני שנוהגת, אתה ששוכב, שיחי בוגנוויליה . 

העולם השתגע. 

סטופ. 

בבית ספר של החיים למדתי לאחרונה שלומר העולם השתגע ולהישרף על זה באמונה עיוורת זאת גחמה. 

אנושית, מקובלת.. 

אבל גחמה. 

שגעון יכול להתחולל בתוך נפש, לא בתוך טבע. 

 

שירת הרוח🐚 

לא להיות שייך לאף אחד 

לא לציניות ולא לדת 

לא לשכלתנות ולא לקורבנות 

בעיקר לא לסיפור שלך. 

 

מי שלא שייך לאף אחד 

ושייך רק לעצמו( לאלוהים) 

היופי נוטף ממנו. 

כמו הילדים. 

תתבונן בפני ילד 

ותדע 

תמיד 

שיש אלוהים. 

 

פיסת מציאות 4- 

הקיץ הזה פחות חם מהקיץ לפני שנתיים. 

 

שירת הרוח🐚 

תריס שבור בבוקר 

מספר לי את כל התורה. 

רק דרך שבר נכנס האור 

ומלבד נכנס 

גם מאיר על שאר( התריסים) הלא שבורים. 

 

מה את בוחרת 

שלם או אור? 

 

בעיקר מרגישה את עיני בוערות לאלוהים. 

אני בוערת לאלוהים. 

ללא נתיב מסומן מראש 

דבקה. 

 

העלים מלמדים אותי באופן הכי בהיר את החיים והמוות. 

מרחפים מענף לאדמה. 

הסחרור בטרם, עוד בעודם קצת קשורים ואחרי מרגע הניתוק ועד המגע הראשון עם הקרקע. 

גם לתפוס חלקיק מכל הרגע השלם.. 

מתבהר לי סודו של עולם. 

 

אלוהים צוחק , 

נו אמרתי לך שכלכך פשוט. 

ולרגע אנחנו שוב חברים, כמו פעם. 

 

רק שבור מביא אור? 

אפשר גם פתוח.שישאר פתוח. 

למה כל התהליך 

ידיעה 

שכחה 

כאב 

היזכרות 

ידיעה 

אור 

 

למה לא 

ידיעה- אור 

קו חלק. 

 

נשמה נוחתת לתוך גוף 

זאת אלכימיה. 

שני דברים שונים הופכים להיות אחד. 

אין שם קו חלק. 

 

אבל זה נועד להתאחד אחרת למה מתאחד? 

הרי זאת לא טעות.. 

 

ככה נוצר כוח משיכה לחקור. 

יש שכבות. 

לחקור משמע לחיות 

להתאחד. 

לשהות בתוך כחלק. 

ואז להסכים למות. 

להשיל שכבה עבה של גוף 

להיוותר. 

אם אין פחד בין שכבת הגוף לשכבת הרוח 

אם צלול שם- לא שוכחים יותר ולא נזכרים יותר. 

הופכים לאלוהים חיים. 

כבר לא משנה אם זה קיים או לא. 

אין אף אחד שישאל ואין גם צורך. 

יש גשם בעיתו, אדמה מצמיחה, שמש קופחת 

ותנועה, בלתי פוסקת ,של כלום. 

 

ההולך ובא 

הוא הכלום 

כל החי והנברא -המנגינה שלו 

ברגע הזה 

בין הולך לבין בא 

יש שם מרווח 

קטן 

 

בתוכו 

כל מהותו של עולם. 

 

לקחת אותו. 

ללא כוח 

ללא רכושנות 

בעדינות וקידה עמוקה 

לחדור לתוכו פנימה. 

להיות המנגינה רק כרצון ( לא מתעקש) 

שינגנו אותך 

כפי שמסתחרר לו העלה. 

לפי רוחה של הרוח. 

ללא זכות או חובה. 

רק בהיות. 

רק כך. 

 

פיסת מציאות 5- 

שנתיים. 

 

שירת הרוח🐚 

חירות הכוונה להעניק 

להיות חלק 

להיבדל 

להיות חלק בתוך הנבדלות 

להיות החלק הנעים, הסבלני. 

לגמור את המילים כמו את האוויר בנשיפה 

לקוות לשאיפה מזינה. 

לדעת את הדרך הביתה. 

להיות שייכת.