שיקום


 

 

נשברתי לרסיסים, חלקיקים קטנים קטנטנים, התפזרתי לכל עבר. 

לא היה ניתן למצוא אותי. אולי גרגירים שלי בין המרצפות. 

ועוד שמעתי את קולי אומר שבור אך נשמע, 

אלון יעמוד על הרגליים שלו. 

הוא יכנס לשני אחוז של הסטטיסטיקה שלך. 

ויצאתי מהחדר. 

 

כך נראה אחד הרגעים הקשים בחיי. 

שיחה טיפוסית עם מנהלת מחלקת שיקום ועובדת סוציאלית. 

פשוט לא הייתי מוכנה. 

 הגיע זמן האֵבֶל.

חצי שנה של אופוריה נגמרה. 

צללתי אל המעמקים השחורים. 

 

אלון, מלך החיים, האיש שלי, עוגן בלב ים, אבד. 

 

מקצה לקצה כאב. 

בפתחם ובסופם של כל הדברים- כאב. 

רק כאב. 

 

דבר לא ישוב למקומו כפי שהיה. 

אלון שהיה- מת. נגמר. 

אלון של עכשיו- דומם, ישן, נסתר. 

אֵבֶל.

אני יושבת שבעה. 


**קרדיט ואהבה לצילום של ענבל ביקל נירוואנה.