רחל


 

 

רחל שוכבת בחדר מספר שלוש. לבד. 

נראית כבת שבעים פלוס. 

פניה יפות כמו ורד. 

מבטה אל התקרה ופיה ממלמל בלחש מילים שרק אלוהים שומע. 

זרועותיה פרושות לפנים ושתי כפות ידיה כמו עוסקות במלאכה. 

ציפורניה משוחות לק בצבע אפרסק, בקצוות הוא קצת מקולף. 

אני מתמקדת באצבעות, הן לא מפסיקות לנוע, בתנועה אחידה שחוזרת על עצמה. 

נראה שיש לה בידיים חוט ומחט והיא תופרת. 

לא באמת, בכאילו. 

אבל היא תופרת במרץ. 

בתנועות מיומנות מחדירה את המחט לבד ומושכת את החוט מהצד השני. 

כך עוד ועוד. תפירה אין סופית. עם חוט מחט ובד שקופים. 

אני שוקעת ברחל. מפליגה בדימיוני אל האישה שהייתה לפני שהגיעה לכאן, לתומך א׳-מחלקה שעבור רוב הדיירים בה היא התחנה האחרונה. 

 

״גברת ציפריס, את יכולה להכנס, סיימנו. ״

אה, אני נוחתת למציאות ונכנסת לחדר ממול, שם שוכב אלון. 

החלון מעט פתוח ורוח ים מניעה את הוילון. 

אני מתיישבת לצידו של אלון. מהדקת את ידו בידי וחושבת על געגועים. 

געגוע שמתממש. 

כמו אהוב שחזר מעבר לים אל חיק המשפחה. געגוע מתוק שמדגיש את החומר שאנחנו. את קרבת הגוף המתרחק ושב . 

 

געגוע שלא מתממש, כמו אהוב שנפצע אנושות בראשו ואינו שב מן המקום אליו הוא נסע. 

כמו סבתא רחל אשר תופרת ליבה אל אלוהים תחת ערפל הדמנציה. 

געגוע כזה דוחק בנו אל המעבר היותנו גוף כמהה למתרחק ושב. 

געגוע כזה מבקש ממני להפוך להיות אדם אחר. 

שאינו נסמך רק על האפשרות של סוף טוב. 

בתומך א׳ אין סוף טוב. 

שוכבים שם אנשים ששכחו את כל אשר ידעו. 

ושאריות חיים עוד מהבהבות להם מתוך הידיים או העיינים. 

אולי הם אפילו לא מתגעגעים. 

רק הווים כמו רצועת חוף אליה מגיעים הגלים-געגועים של אנשים אחרים שפעם היו להם אישה, בן, בעל, אבא, אמא. 

בטרמינל הזה הטיסות יוצאות בלי געגוע יודע של הכרה. 

רק געגוע לאדם שהתפצל מהגוף הזה לפני זמן רב וכבר לא ישוב. 

אך הן לא גופות, הם גופים. חמים. וליבם בקרבם פועם. 

מה מרצד מבעד לערפל ומלמול השפתיים, 

רק אלוהים שותף.. כמעט תמיד.. לא ניתן לפענח. 

 

אני פותחת בספרו של אלון שמונח על הכוננית, 

 כמו עדות דוממת לנהר אדם שהיה. 

״לרצות חופש.״ 

אני קוראת בלב. 

״לרצות חופש״, אני קוראת לאלון. 

היו ימים בהם סיפרתי בלהט לכל אחות או רופא אשר נכנסו בדלת על האיש שהיה אלון. 

אותו אחד השוכב כאן. 

 

איך אתה פה? 

מה המשמעות של כל זה? 

שפתיו של אלון חתומות. 

עיניו עצומות. 

אך פסיק ממנו כמו מתעורר לשאלות שלי. 

ופסיק זה הרבה במצבו הנוכחי. 

בפסיק הזה אני שומעת, 

״את בטח תמצאי בתוך זה את כל המשמעות.״ 

ככה אנחנו מדברים עכשיו שנינו, 

בפסיקים. 

ומי אמר שפסיק הוא לא עולם ומלואו. 

כאשר הגעגוע אינו מתממש, יום אחר יום, 

לומדים למצוא אוקיינוסים בתוך טיפות של גשם.

וכל עוד ההכרה שואלת פנימה היכן אני? 

תמיד טוב לי לענות 

אני עכשיו כאן.