רות



זה לא היה נדמה שיקראו לה רות 

שרק הכרנו. 

היא עמדה במדיה הלבנים, נשענת על המעקה, מעשנת סיגריה.

אני במרחק כמה צעדים ממנה , מול מכונת השתייה והממתקים בדין ודברים עם גוני שרוצה שוקולד מהמכונה. 

תוך כדי שאני מבטיחה לו שתכף נלך לאכול גלידה. 

רות מסתובבת אלינו. 

הפנים שלה יפות. 

יש לה נקודת חן צבועה בדיוק במקום, מעל השפה העליונה. 

ועיינים חכמות מאוד. 

מה להביא לו? 

אני אקנה לו, 

מכניסה יד לכיס העליון של החולצה, איפה שגם הקופסת סיגריות. 

 

אין צורך, באמת , תודה. 

אני עונה בנימוס. 

גוני מחייך בתקווה אליה. 

היא מתקרבת אלינו. 

מה איכפת לך, תני לו שוקולד, 

ככה זה ילדים. 

מה לקנות לו, ביסלי, במבה? 

 

אני מחייכת אליה 

היא חודרת לתוך עייני 

למי באתם פה? 

אנחנו לאלון. חדר 13. 

עיניה נפערות כמעט בולעות אותי. 

את אשתו? אלה הילדים? 

כן, אני עוד מחייכת. 

איזה אסון, היא לוחשת לי. 

איזה אסון. 

תני לו שוקולד לילד. תעשי לי טובה. 

בסדר, אני עונה לה. 

איך קוראים לך? 

רות. 

עכשיו עיני שלי מתרחבות. 

כמו סבתא שלי. 

סבתא רות. 

 

איך האותיות האלו יכולות להכיל כלכך הרבה דרכים. כל כך הרבה פנים. 

רות. 

 

סבתא רות. 

שני בנים היא איבדה. 

אחד מהם הוא אבא שלי. 

אותו היא הכי אהבה. 

מאז שמת היא נותרה כועסת על אלוהים. 

חיה עד גיל שמונים 

אוהבת וכועסת. 

 

איך היא חיה עם כל הכאב הזה, הייתי שואלת את עצמי כבר בתור ילדה. 

מה היא עושה איתו? עם כל הכאב הזה. 

כמה פעמים היא ניסתה לספר לי אותו. 

אבל אני אטמתי אוזניים ולב. 

לא רוצה את הכאב הזה. 

בסוף רציתי 

והיא, 

כבר מתה. 

 

סבתא רות. 

פתאום הופיעה מולי בעיינים של אישה זרה. קרובה. עם אותו שם. 

רק השם דומה. 

כל השאר כלכך שונה. 

ועדיין, אותו כאב ואהבה בעיינים. 

 

מאז, בכל משמרת 

היא קורצת לי באהבה. 

רות. 

מציעה לי סיגריה או עוד כרית לאלון 

מהמחסן הנעול של המצעים. 

 

תאמיני לי, אני לא יודעת איך את חיה 

היא אומרת לי, 

תוך כדי שמסדרת את גופו של אלון על המיטה. 

איך את חיה? תגידי לי. 

 

ואני, 

עונה לה, 

רק בעיינים. 

בכאב אני חיה. באהבה גם. 

גם פה אני חיה. בחדר הזה. 

בלילה שכולם הולכים לישון 

אני מפרידה שכבה אחת 

שהופכת לגוף. 

הגוף הזה, המיוחד, יודע לעוף. 

אפילו עד פרדס חנה. 

וכך, 

מתגנבת, שקופה, מהחלון. 

נשכבת לידו ונרדמת. 

הגב הענק והטוב שלו נפרש לפני כמו ארץ שלמה להתרפק בתוכה. 

אחכ בית החזה. ודפיקות הלב שהן לי מענה לכל מחסור. 

והפנים שלי נמסות פנימה לתוכו. 

וכל הנחיריים מלאות בריח שלו. 

עד לא ידע. 

עד הלב של הלב. 

עד זריחה. 

 

לפעמים מתאחדים לי הגופים בחזרה 

ולפעמים לא.. 

ככה אני חיה, את מבינה? 

 

ורות מבינה. 

בעיינים שלה אני רואה 

שהיא מבינה.