רוחמה 2



רוחמה לא אומרת לי כלום 

כשאני פותחת את החלון, גדול, גדול בחדר. 

היא יודעת שככה אני אוהבת. 

היא רק מגבירה את המזגן. 

כי חם לה. 

נהיה לה חם, כשאנחנו מדברות את הלב. 

שיברח המזגן, היא אומרת. 

לא נורא. 

 

את יודעת למה את מביאה לי את הדמעות? 

כי אני כמוך, יודעת. 

שוב אני מרגישה איך אני נמסה לתוך ליבה היודע. 

שהדמעות של רוחמה מגיעות 

המרצפות כבר נקיות פיקס. 

ככה זה אצלה. 

קודם מנקה. אחר-כך בוכה. 

מרשה לי ללכת לה על הרטוב. 

ככה היא אוהבת אותי. 

רוחמה. 

 

שמעתי עלייך עוד לפני שבאת. 

סיפרו לי המטפלות פה. 

אמרו שאת יפה ושרה לו כל הזמן. 

שהוא צעיר, שני ילדים קטנים. 

יושבים לו על המיטה וקוראים לו, 

אבא. 

חלק בכו, שסיפרו לי. באמת אני אומרת לך. חלק בכו. 

 

רוח חמה ברוחמה. 

לא יעזור המזגן. 

 

תגידי, אני שואלת. 

אושר, 

לא היתה לו קסדה? 

ניצוץ נדלק בעיניה. 

היא מתקרבת אליי עוד, 

גם אני שאלתי, בדיוק את זה. 

רק את זה שאלתי. 

הייתה לו, ענו לי. 

כל הגוף שלו בלי שריטה. 

רק הראש, רק הראש. 

עם קסדה. 

 

המבט פונה למעלה. 

ככה היא מדברת עם אלוהים. 

הידיים מחזיקות את המגב. 

צריכות להחזיק משהו, 

 

מאז שנותרו ריקות. 

 

אני נשלחת אחורה בזמן. 

כביש מצפה רמון אילת. 

אלון נוהג במהירות, כמו שאוהב. 

״אני מפחדת״ אני אומרת לו. 

הוא מחייך אליי בשובבות. 

ממה את מפחדת? 

אלו רק החיים.