רוחמה


 

רוחמה הייתה מיוחדת. 

כל תנועה שלה במרחב. 

הפנים האקזוטיות שלה. 

 

המבע המפעפע, צמידי הזהב המרשרשים על ידיה השחומות, 

בעודה שופכת עוד דלי מים ואוספת בנחת עם מגב. 

 

כשהיא מסיימת לשטוף את הרצפה 

היא ניגשת קרוב אליי. 

שואלת, מה איתו? 

פתאום נכון לי להגיד לה 

הוא , ככה, לא רוצה. לחיות. 

 

דמעות נקוות בעיניה השחורות. 

היא מספרת לי שהיא יודעת. 

ידיה עוד מחזיקות את המגב כשהיא בוכה ומספרת על אושר שלה. 

לפני שש שנים. פגעה בו מכונית. 

היה מונשם מורדם שלושה ימים. 

ואז מת. 

 

אי אפשר לשמוח בבית מאז היא אומרת. 

ואנחנו משפחה שמחה. אנחנו משפחה של לשמוח בבית. 

ועכשיו אי אפשר. 

אני מחזיקה את הבית. 

בעלי בדכאון. 

יותר קל לנו לנשים, לעבור את זה. 

 

ואני, מתוך מבט רטוב 

נעלמת לתוך פניה,לרווח בין שיניה התחתונות. 

לעיניה השחורות. 

מתכרבלת בתוך בליבה המפעפע. 

 

והיא מספרת לי הרבה. 

ואני גם, לה. 

ואלון שם ישן בין שתינו. 

אני מלטפת אותו, כמו תינוק. 

והיא עוד מחזיקה את המגב. 

הרצפה כבר יבשה. 

העיינים לא. 

ככה הרבה זמן. 

אנחנו ביחד. 

רוחמה ואני. 

 

מנקות את חדרי הלב. 

בניחוח הדרים. 



**קרדיט ואהבה לצילום של ענבל ביקל נירוואנה.