קרליבך


רינה באה לנקות את החדר. 

היא עושה זאת יום יום. 

תמיד מבקשת במעט מבוכה אם אני יכולה לצאת לכמה דקות. 

היום רינה נכנסת 

אני כהרגלי יושבת על המיטה של אלון והרגליים על הכסא. 

היום היא אומרת לי 

לא נורא, תשארי, נעשה מסביב

רינה מזיזה כונניות ושופכת מים 

בתנועות מיומנות אוספת עם המגב. 

אחר כך פותחת חלון 

מכניסה את הרוח פנימה ואת ריח הגשם. 

שהיא ממש קרובה אליי אני שואלת 

איך זה לעבוד פה? 

רינה נעצרת 

עיניה כחולות וטובות 

אני רואה שהיא מתרגשת. 

״הכל נהיה לי אחרת, 

וזה בנפש. לראות את כל זה. 

זה משפיע על הנפש.״ 

אני מחייכת אליה 

היא ממשיכה 

״מעורר תודה על בריאות, 

לא לשכב במיטה כל הזמן 

לצאת החוצהֿ 

לראות נופים.״ 

העיינים עוד יותר כחולות שהיא מדברת, 

יותר מתרגשת, יותר כחול. 

״החיים שלי השתנו״ 

והיא ממשיכה, לחדר השירותים 

מחליפה שקיות בפח 

פתאום מוציאה רק ראש 

עם הכחול החם של העיינים 

״יש אנשים שזקוקים לך 

אל תשברי״ 

שהיא מסיימת, היא מתקרבת שוב אליי 

מחבקת אותי חיבוק חזק מאוד. 

ויוצאת. 

משאירה לי בלב קצת מהכחול שלה. 

 

אחר כך שמענו קרליבך 

ראיתי בעיניך 

שהוא לא דעך מליבך.