ניו- יורק


 

 


שעת לילה לא מאוד מאוחרת 

הילדים נרדמו בעגלה. 

כל ניו יורק שלנו. 

לצעוד בה. לשוחח בתוכה. 

כמעט מגיעים למלון. 

אני מחזיקה לך ביד. 

בוא נעשה עוד סיבוב, האויר כלכך טוב. 

אתה מחייך אליי, בטח. 

כמה שתרצי. 

 

כמה שתרצי. 

זה הכי אתה שיש. 

 

על מה דיברנו שם? 

פתאום כלכך חשוב לי להזכר. 

כל היום הופכת בזה. 

אין בי רמז. 

וגם לא פשר ללמה אני כלכך רוצה לזכור דווקא את השיחה הזאת, 

באפר ווסט בטח שְּׂדֵרָה שבעים ומשהו. 

זוג ועגלת תאומים. 

עצרנו ליד חנות כספות. 

הסתכלנו בעניין. 

והמשכנו ללכת. 

המדרכה נשאה אותנו באהבה. 

בקלות. 

היינו לבושים בדיוק למזג האויר. 

נהנו שנינו בסתר ליבנו מהמחשבה שאנחנו כאילו גרים כאן. 

יוצאים לסיבוב ערב. 

אולי על זה דיברנו? 

 

זה יֵצֶר הכיבוש החזק. 

אנחנו פשוט רוצים לכבוש. 

זה טבוע בשנינו,עמוק. 

להיות ירושלמיים, להיות ניורקרים, 

אולי איביזה? מה עם אדמה בקוסטה ריקה ועליה מרכז יוגה עם אוכל רואו? 

רגע מה עם הודו? 

אבל מה קודם צפון או דרום? 

לא הפסקנו לרגע. 

בעיינים נוצצות ולב רועם. 

לכבוש את כל העולם. 

 

זוכרת אותי מאושרת 

מכל המבנה הטוב והקיים והצועד הזה 

אתה אני ועגלה. 

ממש מתענגת על היותנו 

Love team. 

 

אם היה קורה לי משהו 

והייתי שוכבת ככה שנה בבית חולים 

בטח היית כותב 

על העצים והרוח. 

לא היית עושה מזה עניין כזה אישי בתוך הכתיבה. 

בלילה היית בוכה 

אבל אז כותב על הכאב. 

בלי כל הפרטים. 

 

אני אוהבת לכתוב עם כל הפרטים 

זה ממלא לי את הלב בשובבות. 

תמיד אהבת לקרוא את הפרטים שלי 

ולכתוב אתה בעצמך את הפרטים של אלוהים. 

אין שחזור למציאות הזאת. 

 

אז מה הפלא 

שנפשי נודדת אל אותו ערב רחוק 

שבו הילכנו בתוך חלומנו הטוב 

ובדימיון כבשנו ארצות. 

הֵנַפְנוּ רעיונות יפיפיים אלעל וצחקנו בפה מלא את הזמן הזה. 

 

ולא אתפלא 

שהיית אומר לי 

אל תנדדי בנפשך המיוסרת 

כי אם בנפשך החופשיה. 

דיברנו את שבניו יורק 

כפי שדיברנו עכשיו. 

עם לב. 

כל השאר 

תעתוע. 

אל תהיי התעתוע. 

 

היי נוצה קלה ברוח. 

כל כולך של רוח.