מעבר לקווים


במרפסת אני חורגת 

אל מעבר לקווים 

שמשרטטים אותי. 

מפליגה הרחק אל המקום, 

שאם אשאר בו מספיק זמן 

אולי 

אתה 

תופיע 

ואוכל לשמוע אותך מקרוב. 

לאורך היום אני בתוך הבית. 

חיה את הסימנים שהותרת 

בפרטים, בזכרונות, בילדים. 

כל כמה שעות מגיחה למרפסת. 

שותקת ובוהה. 

אין שם לאות , 

יש שם קרבה. 

 

שמגיעה שעת הלילה, 

ואני מקושטת סוף יום- 

יוצאת למרפסת. 

להפלגה ארוכה. 

 

כאילו, 

אם אשב מספיק זמן 

הכאב יעלם. 

ואתה תחזור ועל ראשך הטוב שלום. 

 

 

והשקט, 

הלא  ננגע הזה. 

של שעת לילה במרפסת 

ממכר את פתחי 

לעוד. 

עוד לתוכו . 

להמזג לתוך השקט 

להיות צבע אחד איתו. 

 

אחכ מגיע הרגע 

ללא הכנה, 

בתנועה אחת 

קימה לתוך הבית. 

 

משאירה ללילה את השקט 

ואותך. 

 

ואצלי כמעט מתחיל הבוקר 

בתוכו מחכה הכאב 

כאפשרות לאהבה.