מכונת הנשמה


זאת הייתה שיחה קצרה. 

בעיקר הוא, לא רצה שתמשך. 

הוא זה ענאן. אח סיעודי במחלקת מונשמים. 

נשמה טובה. 

אני זאת זאת ששאלה, 

תגיד, מה אם בן אדם לא רוצה לחיות ככה? 

איך אפשר לעזור לו? 

ענאן פקח את עיניו לרווחה וגימגם במתיקות- למה את מתכוונת? 

שככה הוא לא רוצה לחיות. 

אני אומרת. 

פה אי אפשר אחרת. באמריקה אפשר. 

אני לרגע מתענגת על הריש המתגלגלת שלו. 

הוא מוסיף, ככה עוד אפשר לראות אותו, להרגיש אותו. 

אני מחמירה- זה אנחנו. 

מה איתו? 

הוא לא רוצה לחיות ככה. 

ענאן מחייך אליי במבוכה. 

ושותק. 

נשארת בחדר השתיקה. 

 

המוות הוא טאבו. 

הנשימה היא בכל מחיר. 

וצינורות פלסטיק חזקים יותר מאלוהים 

זאת המציאות במחלקת מונשמים ב.