מי אני?


בלב ליבו של החורף 

ביקשתי מאלוהים 

קח לי את הלב. 

או שתיתן לו ללכת.

הכל קרה מהר, אחרי שעות ארוכות נמתחות לאור פלורוסנטים. 

שוב הנחתי את ליבי במקום עלום 

ויצאתי אל הלילה הגשום שחיכה לי בחוץ. 

אלון נותר במיטתו, כיביתי לו את הפלורוסנטים. 

פסעתי עד החורשה 

ושם יללתי את ליבי שחמק בחזרה לתוכי. 

על הברכיים עם אגרופים באדמה 

שאגתי אל אלוהים 

קח לי את הלב 

או שתיתן לו ללכת. 

 

ידעתי שאלוהים מקשיב לי קשב רב. 

וכך שעה ארוכה אני התפלשתי באדמה דמעות וכאב ואלוהים הקשיב. 

 

זה לא הספיק לי. 

דרשתי סימן לכך שהוא שומע אותי. 

לסברה שאכן הוא מתקיים. 

למחשבה שאנחנו יותר מהגוף שלנו. 

שיש עוד מעבר לתמונה שנקראת מציאות. 

לא קיבלתי, לא סימן ולא פסיק. 

התיישבתי באוטו והמשכתי לצרוח. 

אלון ישב שם לידי. 

ליטף לי את הגב בעדינות, הוא לא דיבר 

רק היה. נוכחות. 

 

גם את זה אני מדמיינת? 

מה זה משנה חשבתי 

זה נעים. 

 

אמרתי לאלון שאני מצטערת שאלוהים לא נותן לו ללכת. 

היה נדמה לי שאלון לא מודאג. 

הנוכחות שלו הייתה מחייכת. 

 

ומה עם הלב שלי? 

עדיין לא מודאג, עם נוכחות מחייכת. 

והוא מלטף לי את הגב. 

מה איכפת לי אם אני רק מדמיינת. 

 

מי אני? 

מה אלוהים רוצה ממני? 

לא במובן שיעזוב אותי כבר בשקט 

אלא בפשוט של המילים 

מה 

הוא 

רוצה 

ממני? 

ממוריה. 

מי אני? 

 

אלון נעלם, נשארתי עם השאלה 

הייתי שקטה שקטה איתה 

מוקפת בשאלה 

חזרה בי הנשימה. 

 

יש שאלות 

שהתשובה אליהם היא חיים שלמים. 

השאלה הזאת, ידעה אותי, לפני שידעתי אותה. 

היא הובילה אותי אל ביתו של אלון 

אל ליבו שחיבק אותי בחום ואמר- טוב שבאת. 

למדתי להגות בה יומם וליל. 

אלון העניק לי זמן מרחב ומבט אוהב. 

גם הוא, הגה בה יומם וליל. 

אלו היו חיינו. לתוכם נולדו הילדים. 

ישבנו בהרים, במדבר, בים, ביער 

ורק ביקשנו, הישארי עמנו, שאלה יקרה. 

מי אני? 

 

אתמול בערב 

הקראתי לילדים סיפור. 

בסיפור כלבה נחמדה בשם פנדה שואלת, מי אני? 

נעם עוצר אותי. 

וכך אומר, 

את יודעת אמא 

גם אני לפעמים שואל את עצמי 

מי אני? 

 

שוב אלון נמצא בחדר, מדמיינת או לא. 

והוא מתמוגג. 

זאת שאלה מצויינת, אני אומרת לנעם שלי. 

וממשיכה לקרוא להם על פנדה הכלבה. 

                      ****


לפני הרבה שנים, שמעתי לראשונה על ראמאנה. בלי לדעת הרבה, משהו עמוק בתוכי נמשך אל הוויתו. ידעתי שביום מן הימים אצא אל ארץ הודו לבקר באשראם שלו ולהקיף את ההר הקדוש אראנצ׳ולה. (בכל ירח מלא, אלפים מקיפים את ההר הקדוש בהליכה. שם גם חי בעבר המהארישי, באחת מן המערות אשר בהר).

וכך קרה שבשנת 2012 הגעתי , לאשראם של ראמאנה.

בדמעות ורעד צעד גופי פנימה.

התיישבתי על הרצפה הקרירה , מסביבי עולי רגל, ריח קטורת מתוקה, מלמולי מנטרות ססגוניים, ושקט.

אותו השקט שמשתקף אליי ממבטו של המהארישי.

באותו הביקור, פגשתי חברה יקרה, שהכירה שם את אלון. הוא השאיר לה ספר שלו ונסע.

באותו היום כשאני הגעתי, נסע אלון.

קראתי את הספר בנשימה אחת. וכאשר הרמתי את עייני אל חברתי רק שאלתי- מי זה האיש הזה?               

שכותב כך את ליבי?

היא צחקה, ההר הקדוש צחק וגם ראמאנה צחק.

וכך התגלגל לו הצחוק, המתוק , עד לאוזניו של אלוהים.

וזה היה הזמן. להפגש פה שוב.


מצורף לינק לסרט על ראמנה מהארישי. עיקר תורתו של המהארישי היא התקלפות כל השכבות שלנו שאותן אנו באופן אוטומטי מגדירים כאני. וחקירה עיקשת וקשובה בעלת שאלה אחת- מי אני?





https://www.youtube.com/watch?v=hVYv9ktilQw&list=PL_kDzJpZTArso4BUi2EJJC_4Ahw5wR4Jv