לשמוע את רחש החיים בלעדייך


 

"הכל יעבור, יאסף כמו פלגי טל 

כסופים על עלה ירוק בשחר ורוד, 

הכל יאבד, וישוב אחר. 

אהבה תשאר.״ 

 

מה דעתך על הכפכפים החדשים שלי? 

אדומים. 

 

פוסעת ברחובות תל אביב. 

בדרך לרכבת. 

השמש קופחת על ראשי. 

הרמזורים לא מתחלפים לירוק, יותר מידי זמן. 

רגליי עייפות. 

בכפכפים אדומים, עוד צעד ועוד אחד. 

מביטה אל הרגליים, כאילו זה יתן כוח לצעד הבא להתרחש. 

הכפכפים האלו, שרק לפני רגע יכולנו לדבר עליהם. שיחה שלמה. וערה. 

אני מרוקנת. 

ועדיין צועדת. ברחובות. 

כמו שאתה אהבת לעשות. ועכשיו צעדייך דוממים. 

שלי עייפים. 

בכל צעד מחשבה, מה יהיה? 

אתה תצעד שוב? 

הכל הולך אחורה. 

אתה אינך מגיב. אני במצב מנומנם. 

החיים בוהקים לי מידי. 

בלעדייך. 

ואיפה אתה מתקיים בכלל? 

ואיפה אני? 

רק גוררת רגליים עייפות בכפכפים אדומים ברחובות. 

עוד פסיעה ועוד אחת. 

אולי אשב פה רגע לנוח על ספסל? 

אולי לא. 

הצוות הרפואי התייאש. 

״הוא לא יוכל ללבוש חולצה לבד. בטח שלא ללכת. 

במקסימום ישב על כסא גלגלים כל חייו ואולי יאכל לבד.״ 

המילים דופקות לי בראש. 

לעזעזל, מתי הרמזור הזה יתחלף. 

מאיפה אני שואבת עוד כוחות. 

התחלף. 

צעדים לאים בדרך. 

בדרך לאן? 

ואתה, איפה אתה חי עכשיו? 

הרי אתה חי. 

איך זה שאתה חי ככה. 

מה יהיה עלינו.. 

והילדים. 

וכל האנשים האלו שחיים את חייהם 

ללא ידיעה אמיתית שעוד רגע הכל יכול להשתנות לתמיד 

וכל האני הזאת 

ששונאת אותם עכשיו 

ומקנאה בהם כלכך. 

והכל מתערבב לי עם הרמזורים והכפכפים והשמש 

ואני עדיין חיה. 

ואתה עדיין חי. 

למות כרגע היה כנראה עדיף 

או אתה או אני. 

אבל מה עם הילדים? 

רעיון גרוע. 

אי אפשר. 

צריך להמשיך לחיות. 

אלון, אני צורחת בתוכי. 

אלון! 

אני לא מסכימה 

אני מתמרדת. 

אני מתנגדת בכל תוקף. 

אתה לא עונה. 

נשברה לי המשפחה אתה מבין? 

שבתות חגים. 

אבטיח, חוף ים,עפיפון, שקיעה של סוף שבת. 

נותרתי במלואי, מפורקת עד דק, לאסוף את השברים.

 

מזה געגוע?  

חוץ ממילה עגולה וחניתות משוננות ישירות ללב 

כמו צירים, געגועים. 

אתה בכל מקום. 

בעיינים של הילדים, בעצים המלבלבים 

בקקי בפיפי 

במקלחת של הבוקר 

בחנות ספרים. 

בכל בית קפה 

בכל נסיעה, בכל מילה 

נמצא בכל מקום וחסר בכל מקום. 

אתנחתא. 

 

מה אמת? 

מה שקר? 

מה הפוך למה? 

מה תומך במה? 

מאיזה מימד אני יושבת ומתבוננת. 

שם ברחוב, אני בת אדם כואבת  

ודואגת מאוד 

סיפור טרגי של אובדן. 

 

בערב משכיבה את הילדים לישון 

בחלון שמש שוקעת, ועץ אפרסק מלבלב. 

אני יכולה להשאר שם לנצח 

בתמונה הזאת. 

״לשמוע את רחש החיים בלעדייך״ 

מרגישה את זה. 

שומעת את זה. 

נפרדת לשבריר מאישיות כה מגובשת. 

ומחייכת. 

גאון. 

האיש גאון. 

הרי ברגע אחר לגמרי הוא חווה משהו, 

ביטא במילים בודדות את כל הרגעים הזהים של אנשים שונים שחווים את אותה חוויה בדיוק. 

והנה אני נפגשת איתו תחת אותה חוויה בזמן ומקום שונים. 

זה נצח. זאת אמת. 

מתרווחת. בתוך הנצח הזה. 

בתוך האהבה הזאת. שלעולם אינה נגמרת. 

מדמיינת רגע עתידי שהילדים גדולים, קוראים את מילותייך , את בשרך, את נשמתך והיא לעולם לא אבדה. 

 שוכנת בתוכם כחסות ממתיקה סוד. 

אז מה נשבר? ההרגל, הגוף, הכפכפים התבלו כבר. 

אך האהבה. היא לעולם נשארת.