לקולך הד


 

תמר מגיעה. 

מוציאה מהכיס פתק מקופל. 

בידיים רועדות פותחת אותו. 

אלון באתי לשיר לך שיר. 

״איך אוכל להמשיך לישון עכשיו 

שאתה בחוץ רוקד..״ 

אני מצטרפת אליה. 

פתאום אני נזכרת וגואה בבכי. 

זה השיר שרקדנו ביחד בחתונה. 

החתונה. 

 

 ״הקפתי אותך 

בשבע מעגלים שלמים. 

היית לי ההר היציב בעולם. 

מימשנו שם, בין ההרים 

חתימה עתיקת יומין.״ 

 

באותה תקופה שבה אלון שכב בטיפול נמרץ 

החיים עברו התמרה יסודית. 

על פני השטח, הורגשו רק הבהובים של אותה התמרה. 

בעמקי עומקים יסודות זזו ממקומם הבטוח. 

לא היו קיימים עוד התפקידים בהם חיינו עד לפני רגע. 

כל ההגדרות התפוגגו כל הגבולות התמוססו. 

ליבי פעם בי במרץ רב והיה עדות פיזית לכוחה העצום של האהבה. 


**כל הציטוטים בטקסט זה הם מתוך המחברת שלי שבה כתבתי בזמן אמת בטיפול נמרץ. לימים שילבתי אותם בטקסט הזה, השלם.