להרגיש בבית


איתי מטפל באלון כל שני בבוקר. איתי בעצמו שיחק עם המוות תופסת לא מאוד מזמן. 

אחרי הטיפול אנחנו נפגשים אצל צ׳יקו לקנח את הלב במטעמים טובים. 

איתי אומר לי משהו חשוב. 

משהו שנושא בתוכו עולם שלם של הבנה 

איתי אומר, 

באתי לאלון כדי לעזור לו. 

לטפל בגוף שלו. 

לעזור לו אם רוצה לחזור לחיים. 

ואז הרגשתי היפוך. 

הרגשתי שאלון מחזיר אותי לאנשהו. 

למקום בתוכי שאבד לי. 

שרציתי בו. 

 

העיינים שלי נוצצות לאיתי, ככה בצהרי יום שני חולין מעל הבירה השחורה והזיתים. 

 

כך גם אני הבנתי במהלך הדרך. 

באתי אלייך להושיע אותך, 

ממה? 

ממצב פיזי בו אתה נמצא. 

לשבריר הסכמתי להניח את כליי ורצונותיי. 

ואז נפגשתי איתך באמת. 

המקום הזה שבו נפגשים עם אלון באמת 

הוא מבט ונגיעה אל הנסתר 

אל הנטול אנחנו. 

וזה מעורר. וזאת מתנה. 

אין צורך ביותר מזה. בכלל ועכשיו 

יש פתח לעולם שבו החוקים לא בתוקף, המוות אינו איום, החיים הם רצף מתרחש ללא הזדהות ואגו. 

זה ישר מעורר באנוש את הרצון לעשות משהו. 

ואי אפשר לעשות כלום. 

רק להיות. 

בסוף דועך לו האנוש, לשבריר.. ( אם אנחנו ברי מזל) 

ואז מהבהבת הרגשה של חמימות ובית. משהו בבתוך נמשך לזה 

החוסר יכולת להסביר או להבין כלפי עצמנו את החוויה מאשרת שאנחנו במקום הנכון. 

רק להשאר שם. בלי רצון או זהות. 

להיות . 

לצד אלון ניתנת ההזדמנות. 

כי אצלו לא מהבהבת הרגשה כמו אצלנו. הוא שם, בבית. 

מארח אותנו בסלון שלו. 

ויותר מזה 

נותן את המפתחות ואומר 

הבית שלכם. 


**קרדיט ואהבה לצילום של ענבל ביקל נירוואנה.