כולנו אחד


 

מחשבה שיפוטית מתחלפת במהירות להכרה שלמה 

כולנו אחד. 

שוב צוללת אל השקט. 

 

 חג פסח, אילת, אלון ואני יוצאים לבלות 

בלי הילדים. 

זה אמור להיות כייף. 

אני שונאת את אילת בפסח. 

את הצפיפות וההמון. 

אני רוטנת. אלון דווקא מבסוט. 

אני כועסת עליו, 

איך אתה יכול להנות. עם כל האנשים האלה. 

הוא עוצר את הליכתו ומסתכל עמוק לתוך עיני. 

מה שונה באנשים האלו ממך? ממני? 

הם קולניים, מנותקים, מעצבנים. 

אני לא מסכים איתך. הוא ממש תקיף איתי. 

הם אנשים חיים לא פחות ממך. 

המבט שלו לא מאפשר לי לברוח מהאמת. 

הוא באמת חי ככה. 

שם בסמטאות הטיילת באילת ניתנה לי האפשרות לבחור מחדש. 

המשכתי לרטון. 

היה לי את אלון שיחזיק את התדר. 

אולי מחר כבר. 

 

 מסדרון ארוך בדרך למגדל האשפוז. 

נהר אנשים חולף על פניי. 

בכל דקה. 

נהר של פנים ורגליים. 

מחפשת את פנייך בהמון. 

מתענגת על דימיון נחמד 

שפתאום נפגש בתוך הנהר. 

ואז נכנסת פנימה 

ופוגשת אותך שם. 

 

 

מי שהייתי איננו יותר 

ואין בי פחד להיות. 

להרגיש הפרעה בקצב. 

שוב להיות. 

להתענג על השקט. 

ממש לצלול בתוכו. 

זמן רחב ידיים נפרש 

בואי תהיי- הוא קורא לי. 

 

 

״שמתבוננים באנשים מסביב, 

טוב להגיד 

אני גם הוא 

אני גם היא. 

כך גם עם עצים ופרחים. 

חיות. 

אוקיאנוס. 

מדבר. 

כוכב. 

הכל, הכל. 

אני גם שם. 

זה גם בי.״ 


**כל הציטוטים בטקסט זה הם מתוך המחברת שלי שבה כתבתי בזמן אמת בטיפול נמרץ. לימים שילבתי אותם בטקסט הזה, השלם.