ישראל


יום שישי, 

 בצהריים המאוחרים שלו, 

אני יוצאת מהמחלקה אחרי ישיבה ממושכת עם אלון. 

היום באתי בעיקר כדי להביא לו. 

להביא לו דף לבן ועליו משורטטת בשלמות האות א׳. 

את האות הנרגשת שירטט לראשונה נעם. 

האלף הראשונה שלו. והיא בשביל אבא. 

תליתי אותה בגאווה ודמעות לצד אלון, 

 וכך ישבנו תחת חסותה האוהבת. שותקים ואוהבים. 

 

מחוץ למחלקה יש לי טקס קבוע, 

מכונת השתיה והממתקים. 

שוקולד לי. שוקולד לילדים מאבא. 

אכלתי חצי וגלגלתי סיגריה. 

בנתיים אחת המטפלות גלגלה החוצה על כיסא איש. 

מיקמה אותו ליד הספסל שלי וחזרה למחלקה. 

הדלקתי את הסיגריה. 

 קול חלוש ומתנשף שואל אותי, אפשר אש? 

בטח. אני מגישה לו מצית. 

תשמור אותה, יש לי עוד הרבה. 

תודה, עונה לי האיש. 

האיש מדליק לו סיגריה ומסתכל אל האופק. 

אני בדרך לשם, הוא אומר ומצביע לשמיים. 

אני מתבוננת בו. ואז שואלת כמה זמן? 

כמה ימים, אולי שבועות. 

 סרטן בריאות. כל יום הוא אוכל חלק. עד שיגמר. 

הוא אומר את זה בחיוך, ומוסיף שהוא לא רצה טיפולים. רצה לסיים בכבוד. 

שנינו מתענגים על הסיגריה. 

זה מפחיד? אני שואלת, 

לא. 

טוב שהיה וטוב שנגמר. 

איך קוראים לך? 

ישראל. 

מאיפה אתה? 

אין לי בית. בכל העולם הייתי. 

עם אופנועים, על יאכטה. 

פעם גם הייתי הסוחר סמים הכי גדול בתל אביב. 

שנינו צוחקים צחוק טוב. 

באמת אני אומר לך. 

בואי אני אספר לך סיפור. 

ואז הוא מגולל בפני סיפור על אחת העסקאות הגדולות שהיה שותף בהם. 

 שותף שלו, אדם בכיר באיזו מערכת , לא הספיק לו, רצה עוד. 

עכשיו הוא יושב בכלא. 

ותראי אותי, אני חופשי ומאושר. 

ישראל מדבר בקושי, משתעל כל הזמן. 

אתה רוצה משהו מהמכונה? אולי לשתות משהו? 

לא תודה. 

תגיד, מטפלים בך פה טוב? 

לא. 

המטפלות ברוטליות מידי. 

 יש אחת שמתווכחת איתי כל הזמן. 

אני אומר לה עזבי אותי אני כבר בן 57, לא ילד, אבל היא בשלה. 

יש לו שני ילדים. הם באים. הילדה מוסיקאית. בכל פעם כותבת לו שיר חדש. 

הבן , קשה לו, שואל את הרופאים מתי זה נגמר. 

ככה אנחנו מדברים, ואז יוצאת המטפלת, לפי התיאור אולי זאת שמתווכחת. 

ישראל עוקב אחריה במבט. 

היא ניגשת למכונה. שמה כמה מטבעות. המכונה אוכלת לה את הכסף. היא מתעצבנת ממש. 

תגידי אפשר להתחרט? ישראל מביט אל המכונה. 

בטח מה תרצה? 

מארס. 

אני מוציאה לו את המארס האחרון. 

לפתוח לך? לא לא אני מסתדר. 

המטפלת שוב יוצאת, שוב המכונה אוכלת לה את הכסף, היא ממש כועסת כבר. 

ישראל מצחקק בהנאה ונוגס במארס שלו. אני לא מתאפקת ומצחקקת איתו בשקט. 

הוא מצחקק ומשתעל. מחזיר נשימה וממשיך לנגוס. 

את יודעת מה זה לזווד? 

לזווד? 

לא, אין לי מושג. 

לזווד זה מלשון מזוודה. 

אה זה לארוז מזוודה? 

כן, בדיוק. ומי שלא מאמין שישאל את אבשלום. 

אבשלום קור? 

כן כן הוא. 

 

תשמעי, אני חייב שבע מיליון למס הכנסה. 

נשמע כמו זמן טוב ללכת.. 

שנינו מתפקעים מצחוק. 

 

תגיד ישראל, 

איך זה מרגיש להיות בסוף? 

יש בקרים שאני רוצה למות, 

יש בקרים שלא, 

 ויש בקרים שלא משנה לי. 

 

אתה סובל מכאבים? 

כן בטירוף. 

ישראל מתחיל לבכות. 

זה מפריע לך שאני בוכה? 

מה פתאום. תבכה, זה טוב. 

למה אתה בוכה? 

בגלל הכאבים. 

                                                                                                                                                 שָׁמַעְתָּ פעם על המילה 

מדיטציה? 

ישראל מיישיר אליי מבט חודר מלא דמעות.

כל בוקר אני עושה מדיטציה. 

ככה אני יוצא מהגוף, ומטייל. 

לאן אתה מטייל? 

לעולם החדש. 

מה זה העולם החדש? 

אוהו..זה מקום יפה. 

אין בו כמעט צבעים רק לבן. 

לכל אחד יש קונכיה. 

 

לשם אתה הולך? 

כן. ישר לשם. 

שם הכל חופשי. אין כאב 

לא אוכלים , לא עושים קקי. 

אין גוף. 

 

תגיד ישראל, 

יש לנו נשמה כזאת גדולה וחופשיה 

למה היא נדחסת לתוך גוף, לתוך חיים עם כאב? 

העיינים של ישראל נדלקות 

בואנה זאת שאלה ממש טובה. 

אולי בקרוב אני אגלה את התשובה. 

תשלח לי מסר? מהעולם החדש? 

מבטיח. 

 

מי שמבין את העולם החדש, מבין גם את מהות החיים פה. 

אין אלוהים, יש עולם חדש. 

היו לי חיים יפים, סגרתי את כל הקצוות. 

אני מוכן . 

 

אני עוזרת לו להתגלגל חזרה לתוך המחלקה. 

הוא מכוון אותי לשולחן שלו. 

על השולחן מחכה לו צלחת עם עוגה וכוס מים. 

אני מושיטה לו יד והוא לוחץ אותה בחום ועוצמה. 

הלוואי שניפגש שוב, אני אומרת. 

מבטיח לשלוח לך מסר, הוא עונה. 

 

לחיצת יד חזקה אני מהרהרת לי בדרך לאוטו. 

לאן תעלם הלחיצה הזאת, 

לאן יעלם ישראל אחרי שיעזוב את הגוף? 

בעולם החדש כיצד תראה לחיצת ידינו? 

כיצד ולמה נתמיר אותה. 

לאן אנחנו נעלמים מתוך העיינים המלאות שלנו. 

היכן תתממש שוב האנרגיה הזאת שמפעילה לנו את הגוף, 

שמדברת את קולנו, 

שמדליקה לנו את העיינים? 

 

יום ראשון של אותו השבוע 

אני נזרקת על הספה בסלון 

אחרי כמה שעות בבית חולים. 

אני מרוסקת מכאב. 

אני כועסת על אלוהים. 

ימים כלילות 

אני צועדת במדבר. 

הופכת כל אבן. 

מחפשת תשובה. 

מחפשת מילים, 

להעניק בי פשר. 

מה מתחולל מאחורי המציאות הסיזיפית הזאת? 

 

ביני לבין אלוהים- דממה. 

פגיעת ראש היא אחת הפרוגנוזות הכי מתעתעות וקשות לחיות לצידן. 

אין ולו פסיק של וודאות. 

אין מילים. 

לא לנחמה ולא לישועה. 

אין מילים 

לא של אלון ולא של הרופאים. 

אין מילים- בצורה הכי גולמית של הדבר. 

ואני הולכת במדבר 

וצמאה למים. 

של מילים. 

אני מנהלת מערכת יחסים עם האיש האהוב עליי בעולם 

בשתיקה. 

לא רציתי לקום מהספה, ולא רציתי להפסיק לכעוס על אלוהים. 

ככה שבוע, אני בגל , חמה על אלוהים. 

 

היום בצהריים, 

את המימד שבו אני חווה רק לפי תחושות, 

ישראל אמר במילים. 

עיניו היו מלאות באהבה לחיים, לעולם, לכוח עליון. 

הוא הפליא לדבר ולגעת בליבי כיוון שהיה חשוף ונטול כל מסיכה. 

העדות שלו הייתה בגוף ראשון, נוכח , מדבר. 

ועבורי, הוא דיבר איתי את כל המילים אותן אלון שתק איתי במשך שנתיים. 

שמעתי את אלון מדבר. 

 

הוא לא היסס ולא שקל מילים. 

הוא דיבר כמו אדם שאין בו עוד מבנה אחד שחוסם את הדרך. 

הוא דיבר על זמן. 

״כשמאבדים את הזמן מרוויחים את החיים״. 

הוא הגביר לי את הווליום כדי שאוכל להיטיב לשמוע. 

ונפשי הצמאה, שמעה עד שובע. 

הכאב שלו היה חי כמו השמחה. 

והוא ידע לאן הוא הולך. 

הוא לא פחד להיות האיש הזה , על כסא גלגלים, שגוסס מסרטן. 

הוא היה מחובר עם האיש הזה באיזון מרטיט של כאב וחיים. 

 

בדרך הביתה 

חשבתי על האלף של נעם. 

על המתיקות שבבריאה, כמו שנולד תינוק. 

ואיך המתוק שלי בכל הלידות שלו יגיש מנחה ראשונה לאבא שלו כמו מתוך ידיעת לב ניצחית. 

 

חשבתי על המילים של אלון. 

 אלו שנכתבו והרטיטו לבבות, בנו באנשים ארמונות פאר של יופי ואהבה. 

כמה תמיד הייתה חשובה לו המילה הטובה. הוא היה קורא לזה-״ דיבור טוב״. 

 

והמילים שכבר לא נועדו , ונותרו מרחפות בחלל הפתוח. 

 

חשבתי על המילים של ישראל. ישראל שסיפר על עצמו שלא למד מעולם לכתוב. 

רק ברח לים לגלוש. 

כיצד הוא הגיש לי מילים מן החלל הפתוח. 

 

חשבתי על המילים שלי. 

שהן עבורי, הזהב הנסתר מתחת לאבני המדבר. 

 

חשבתי על זה 

כשנופל עלינו כוכב 

אי אפשר שלא להתמזג איתו, 

עם האור המתנפץ. 

כמו מחווה קרובה מהנצח, 

בכבודו ובעצמו.