טיפול נמרץ



״אני האוקיאנוס, וכל הצורות הנראות הן הגלים שלי הרוקדים עליי״ (פפה ג״י) 


טיפול נמרץ. 

לאחר הניתוח של אלון, נכנסתי לחדר ההתאוששות. 

היה שקט, קריר, לבן. הכל היה לבן. 

צעדתי צעדים מהוססים לתוך החדר, אל עבר המיטה בה אלון שכב. 

הייתה בחדר דממת קודש, רק צפצופים של מכונות הֵפֵרוּ את הדממה. 

אלון שכב ללא תנועה. גופו מחובר לאינסוף צינורות. 

והמכונה הנשימה את גופו הפצוע. מעלה מטה בנשימה קצובה. 

רכנתי אליו. הרגשתי כנכנסת להיכלו של אלוהים. הכל היה עטוף בקדושה. 

אחזתי בידו, חיממתי אותה בידי. 

היא הייתה חיה. מאוד חיה. 

לפתע הוא לחץ את ידי. קפצתי, שמחתי. 

הודעתי לצוות הרפואי שכך עשה. 

הם אמרו יופי זה סימן טוב. 

הם לא ידעו באמת את מצבו, את רמת הפגיעה. 

הוא שכב שם בחדר התאוששות כללי עם עוד אנשים שיצאו מניתוחים. 

התמימות ערפלה את ראשי- הנה, תכף הוא יתעורר. ואני אספר לו שעבר ניתוח ראש דחוף, שהיה בין החיים למוות, שניצל. 

תכף אספר לו על השעות האחרונות בהן לא יכולתי לשאת את גופי מרוב כאב ודאגה. 

על השיחה עם המנתח שאמר כמה הפגיעה קשה, אולי בלתי הפיכה, שהמצב קשה מאוד. 

תכף אספר לו איך רציתי להכות את המנתח, עיני ראו רק את רגליו העומדות יציבות בתוך נעלי קרוקס שחורות והוא מדבר איתי מילים שאיני מבינה. 

תכף אספר לו כיצד השתטחתי על הרצפה בצעקות ושאגות של חיה פצועה. 

איך הדבר היחיד שהצליח להחזיר בי נשימה היה כדור הרגעה שמישהו הצליח להשיג שם. 

באמת תכף נדבר, תכף אלון יפקח את עיניו הכחולות הטובות ויאמר לי 

מומי, מה קרה? 

ואני אספר לו הכל. 


אבל הוא לא התעורר. 

העבירו אותו למחלקה לטיפול נמרץ. 

אנשים באו ואנשים הלכו. ואני? רגליי נטועות באדמה, לצד המיטה. 

אינני יכולה לעזוב את ידו של אלון. 

ופי לוחש לו מילות אהבה, שירים, תפילות. 

ואנחנו יחד בהיכל הקדוש, ידו בידי ונשמתו מרחפת מעל גופו. 

משרה עליי איכות לבנה וזוהרת של טוב וחסד. 

ואני שותה את כל אשר היא נותנת. 

גומעת בשקיקה את כל ההוייה הטהורה המועברת לתוכי בנדיבות אוהבת. 

הזמן עצר מלכת. 

אין יותר זמן. אין יותר הפרדה בין פרט למשנהו. 

יש נצח. נוצץ ולבן. 

יש שקט. וצפצוף מכונה שמזכיר, אלון עוד כאן, נושם. 

אני נושמת. 

  

״עוצמה ענקית מועברת אליי מידו של אלון. 

זרמים של תחושה מרגשת, מעירה, מעוררת. 

הגיע זמן התעוררות. 

נכנסתי למדיטציה עמוקה, לצידו של אלון. 

אלון נראה מואר. בטוב. 

אינו בהזדהות עם דבר. 

משוחרר לחלוטין. 

אני יושבת לצידו ונושמת. 

אהבה״ 

  

מדוע להתממש בתוך גוף? 

חאפיז מספר- 

אלוהים ברא את העולם, את האדמה, את האדם. 

יצק את גופו מן האדמה. 

כאשר היה הגוף מוכן קרא אלוהים לנשמה- 

הנה הגוף מוכן- היכנסי אליו. 

אמרה לו הנשמה- לא. 

אני חופשיה מכל, רוקדת לי. 

לא אכנס לתןך גוף. 

קרא אלוהים למלאכים והזמין אותם לנגן. 

ניגנו המלאכים מנגינות שמיימיות. נפלאות. אינסופיות. בכל הסולומות. 

שמעה הנשמה את המוזיקה, אך לא היטיבה לשמוע מספיק, להכניס את המוזיקה לתוך תוכה. 

באותו הרגע נכנסה לתוך הגוף. 

אומרים שאלוהים עשה תרגיל לנשמה וכך הכניס אותה לגוף. 

אך מעטים יודעי דבר וסוד יודעים 

שהנשמה, היא היא אותה המוסיקה. 

 

 

הימים עוברים בטיפול נמרץ. 

גופך מונשם במכונה ונשמתך רוקדת מעל , לצלילים כמוסים , אני לא מצליחה לשמוע, אבל אני מרגישה. 

אותך ואותי. את העולם כפי שלא הרגשתי מעולם. 

הבזקים של מציאות מפלחים את דממת הקודש, הבזקים של זכרונות 

אחורה קדימה בזמן. ועכשיו. פה איתך. כך. 

בהיכל הקודש. 

  

״היום ההוא 

לקראת ערב 

שעמדנו שנינו במדבר. 

מחובקים מאוד. 

ולחשת לי 

בין נשיקה לנשיקה. 

את האשה הכי יפה בעולם.״ 

 

 צפצוף חזק ועצבני של אחת המכונות. 

תרופה אחת נגמרה. 

אחות עם פנים יפות וידיים מיומנות נכנסת, מחליפה, משתיקה את הצפצוף. 

מחייכת אליי חיוך נעים. 

כאן לא בוכים היא אומרת לי. 

אני מחייכת אליה במעט בושה, בסדר אני אומרת. 

אחרי שהיא יוצאת אני בוכה עוד הרבה 

ארמונות ומגדלים אני בוכה. 

ולוחשת גם לאלון 

תבכה. הרבה, כמה שאתה צריך.. תבכה, תבכה. 

 

 

בחלומות שלי בלילה אתה נמצא. 

בכל חלום מתעורר באופן אחר. 

אבל מתעורר. 

במציאות הבטחתי לך שאתעד את החיים בזמן שאתה ישן. 

גם במציאות וגם בחלום 

אני מלאת פליאה מנכוחתך. 

 

אז למה להתממש בגוף? 

אולי כדי להפגש 

בשר ודם- לגעת. 

להתאהב. 

להתאסף אל הזמנים המשותפים ביראת כבוד. 

בהתענגות מוחלטת על הקיים. 

  

״מצאתי מקום להפגש איתך. 

בשמיים, בין העננים. 

על חבל דק, שקוף. 

ראיתי פתאום אותנו רוקדים שם כמו לולינים. 

שמחים מאוד צוחקים. 

לפעמים רציניים, מרוכזים. 

צועדים על חוט דקיק, שומרים על שיווי משקל. 

שם שוב המבט שלך חי.מתעורר, צוחק אליי את היופי הנצחי. 

הבלתי מתכלה. 

כייף לרקוד איתך בשמיים כחולים, להושיט ידיים, לגעת, בך.״ 

 

 

ככה שרדתי ימים ארוכים, רקדתי עם אלון בשמיים. 

לבסוף הבנתי שאני חייבת לנחות חזרה. מקומי על האדמה עכשיו. 

במימוש הלכה למעשה, באמהות לשני ילדים. 

מצטערת אלון, אני מחכה לך פה על האדמה. 

יותר כואב. יותר נכון. 

  

״חלמתי חלום שאתה מתעורר. 

נאנח ונושם ואומר 

וואו מה עבר עליי. 

ואני אומרת לך 

מותק אני ממש רוצה לשמוע. 

רק תן לי לישון שבוע 

ואז באה להקשיב.״ 

 

 

חוזרת הביתה מהבית חולים 

פוגשת את הילדים. 

חור עצום נפער בליבי. 

מה אני אומרת לילדים? 

מחפשת תא קטנטן בתוך גופי להאסף דרכו לתוך גופי 

אין ולו תאון קטנטן המוכן להקריב את עצמו למשימה. 

עיניים כחולות וגדולות מביטות לתוכי , ידיים מתוקות ורכות מחבקות אותי 

פעימות לב איתן הולמות כתיפוף מרעיד, שואל.. 

איפה היית? איפה אבא? 

אחד מחבק, אחד קצת בוכה שניהם על גופי, על אדמתי, 

ללא הבנה ארוכת טווח, משהו עמוק כבר יודע - אני עבורם, רק אני עכשיו. 

נפלטות מתוכי המילים- אבא ישן בבית חולים. 

הוא קיבל מכה חזקה בראש. 

עוד לא יכול להתעורר. 

אני פה אתכם. הכל אהבה. תכף אבא חוזר. 

  

״הילדים מתגעגעים מאוד. 

הכאב שלהם ניכר, מבצבץ מבעד לשמחת החיים הטבעית. 

כמו עצים חולפים בנסיעה מהירה. 

אמרתי לנעם הבוקר, 

עכשיו כולנו לומדים סבלנות. 

זאת המתנה שלנו לשנה החדשה מאלוהים.״ 

 

וכך נשאבתי לתוך החיים בקריאה מיידית- התעוררי. 

הנני. 


**כל הציטוטים בטקסט זה הם מתוך המחברת שלי שבה כתבתי בזמן אמת בטיפול נמרץ. לימים שילבתי אותם בטקסט הזה, השלם.