חיתוכים


 

חיתוכים מהירים הם הכי מכאיבים. 

מציאות משוחזת היטב חותכת הכי עמוק. 

ככל שהיא יותר אותנטית החיתוך מהיר, הכאב אחריו- ארוך.

שעת אחהצ בריכה, ילדים, נחת. 

נעם וחברתו למשחק נהנים מהמים, אני נהנית לצפות בהם. 

מתפתחת שיחה ביניהם על הופעה שיראו בקרוב ומאוד מתרגשים. 

החברה מוסיפה, אני אלך גם עם אמא וגם עם אבא. זאת המתנת יומולדת שלי. 

תאק, חיתוך. עצבני. 

נעם צולל עמוק למים. אני מרוב כאב מחייכת אליה, ממלמלת, איזה יופי. 

 

נסיעה למיון רמבם עם גוני. 

רק חצי שעה נסיעה. 

המחשבות משתוללות בדיון סוער בראשי. 

ברמבם יש מחלקת נירוכירורגיה. 

בהלל יפה אין. 

למה לא נסענו לרמבם לפני שנה. 

מה אם.. 

תאק, חיתוך עמוק בבשר החי. 

מה אם.. 

 

אכזרי לשהות בתוך זה. 

בלתי אפשרי לא לשהות בתוך זה. 

 

מערכת העצבים בקצוות עלולה לדחוף אותי מקצה התהום. 

 

תמיד אמרת לי, רק לחזק את מערכת העצבים, זה כל העניין. 

 

בחיי הקודמים 

דימיתי לעצמי עוד אינסוף מצבים בנאליים של מציאות. 

של הורות 

של עייפות 

של זוגיות 

ואותי יושבת ומודטת על זה 

עד שהמערכת תתחזק. 

 

לא שיערתי את גודל העניין. 

ובכל פעם שהוא משתקף אל המציאות 

תאק, חיתוך, לעומק ההוויה. 

 

נפשי הוחלפה אין ספור פעמים השנה 

בגרסה מעט יותר משופרת לטווח חדש של התבוננות. 

 

ועם זאת, 

ידיעה 

ברורה 

שהמציאות 

כיישות נושמת 

לא תפסיק. לא תשקוט. 

 

רק אני, 

אולי, 

אוכל 

לשקוט 

ללקק את הפצע 

ולהתענג על מתיקות הדם.