הער בחלום


 

לפעמים על המרפסת 

אני יכולה להרגיש את קצוות המציאות שהייתה, את הליבה המתמוססת. 

ככה בין רחשי החיים והיסמין המלבלב 

כמעט מרגישה את צעדייך בבית. 

נתונים למשיכתה של האדמה. 

כמו יום חולין. 

מתענגת לרגע על ההרגשה של כאילו והלוואי. 

כמו קוביית שוקולד מתוקה. 

נותנת לחולין הזה להנמס לי בפה, 

זולג לי עד הלב. ואני מסכימה. 

שמגיע ללב, אני כבר זוכרת שאתה לא נמצא. 

זה כואב. 

הכי כואב שזה מרגיש חולין כבר, שאתה לא נמצא. 

 

מי בכלל זוכר לנו את הצעדים שצעדנו לאורך חיינו? 

 

את המרחק בין קצוות לליבה? 

 

צועדים כחולמים. 

 

היה, או לא היה? 

 

קצוות חלום 

ליבה ערה 

גם היא תהפוך חלום 

תבוא אחרת במקומה. 

 

האמנם? 

 

ומהו הדבר שאינו זז ממקומו? 

 

ממשיך איתנו 

מחלום לחלום. 

 

האחד שהכל מסביב נושר. 

 

לא תתפסו אותי 

לא תראו אותי 

לא תבינו אותי לעולם. 

ועדיין אהיה כל מה שאי פעם תהיו 

מציפורן ללב 

ממחשבה לתפילה 

מהחיים אל המוות 

אהיה. 

גם אחרי שתפסיקו לחשוב מחשבות 

אהיה. 

הער בחלום. 

אטמע בכם שוב ושוב. 

אהיה החופש שלא תגלו אף פעם 

אהיה השירה שלפתע תבקע מן הלב 

אהיה המבט שחדר אל הפנימה 

המילה שמילאה את הפה. 

 

אהיה הפעימה האחרונה 

אהיה הראשונה. 

תשכחו ותדעו אותי לחילופין 

 

לא תתפסו אותי 

לא תראו אותי 

לא תבינו אותי לעולם. 

בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה.

גם את המילים האלו אני כתבתי 

את השאלות אני שאלתי 

להדביק רוח בחומר 

לתת ליופי לזרום. 

 

וגם אם דממה 

אהיה. 

 

ממרום הלב 

מתחתית פעפוע הכאב 

מקצה לקצה 

זה הכל יופי. 

זולג לכם מהעיינים 

מזיע לכם את הכאב 

בהכל רק יופי. 

שתראו אותי 

עוד אהיה 

אתם כבר לא.



**קרדיט ואהבה לצילום של ענבל ביקל נירוואנה.