הבולען שבתוכי


הבולען שבתוכי. 

החור השחור שאליו נבלע כל העולם השפוי. בו זורחת השמש ועולה ירח. 

כשאני מתגעגעת אלייך, הבולען, בולע. 

כל חדווה, כל תקווה, כל קרן שמש. 

רק אותך, רוצה, כפי שהיה. כפי שהיינו. 

אותך הולך, טווה אנושיות מופת בין כתלי העולם בחוטים שקופים של זהב. 

ואיך לא ראיתי כמו שרואה עכשיו , ואיך לא התענגתי כפי שמתגעגעת עכשיו. 

כלכך גדול היית, שגם עוצמת ההתענגות שלי אז נראית לי היום דהויה, עיוורת. לנוכח הזהב שפיזרת בנדיבות. בצחוק מתגלגל ועיניים בורקות. 

הרי ראיתי והרגשתי והתאהבתי- חד וחלק. 

ועדיין, הקשיתי, צעקתי, התחשבנתי, אפילו זרקתי כוס כדי שתשמע עד כמה אני זקוקה רק לזהב שלך. 

צעקת לי בוקר אחד- אין לך לב? 

נכנסתי מבויישת למקלחת ולחשתי, יש לי, סליחה. 

ובוקר אחר, היינו אחד. והמבט שלך סיפר לי הכל מבראשית דרך כל היקומים עד לכאן הזה והלאה הלאה אל הנצח. 

בהבזק, הכחול הנוצץ של עייניך, התמזג עם הירוק שלי , בהבזק זה קרה, ורק היינו לב, אחד פועם. 

ועוד בוקר הגיע,שבו צעדתי רועדת לחדר לבן ואתה שם שוכב ונושם עם מכונה. וכל שדיברנו היה בזרמים של חשמל מהיד שלך לשלי ובחזרה. 

 

תמיד זה התחיל אצלנו מאמצע אביב עד תחילת קיץ. 

בסוף הקיץ כבר התבשלנו טוב אחד בשניה. 

לב בתוך לב. 

כך הכרנו 

כך ילדנו 

כך נפרדנו בגוף 

 

מה אתה רוצה בולען? 

איך תפסיק לבלוע לי את השמש? 

כן עכשיו, בזמן הזה של אמצע אביב ועוד מעט תחילת קיץ.. 

יש לי רשת, בולען. 

אני פורמת וטווה בה, הלוך ושוב. 

מלקטת. 

לפעמים מושיטה יד וזה פשוט תלוי באוויר . 

לפעמים צוללת עמוק , שולה מן המצולות. 

לפעמים זה קולו של אלון. כמו הד שרק עכשיו נשמע בי. 

או קולות אחרים שאין בם גוף או רצון, רק סימן דרך קטן, זעירון, מנצנץ כמו אבן בנחל. 

לפעמים זאת אני. שרק יודעת עכשיו להיות אני. 

 

לאט לאט אני אתן לך מהרשת. 

בעדינות. 

אהיה עדינה, כן. ככל שאתמיד בעדינות פנימה כך אמשיך לשמוע את הלב המאוחד. את רוחו הגדולה של אלון. 

ואתה בולען, תבלע פחות. אתה תהיה לי עמק, 

עם מרבד פרחים. 

בין העצים אתלה לי את הרשת, היא תהיה לי הערסל. 

 

מאביב לאביב וגם בסוף קיץ.