בית


״אמא כמה חדרים יש בבית של אלוהים? 

גם לי יש חדר אצלו?״ 

נעם אשר ציפריס בן כמעט שבע. 

 

מה בית זוכר? 

כתמי צבע קטנים על רצפה. זכרון לקיר שהיה פעם כחול. 

עץ גדל לתוך החלון 

 

ילדים לומדים ללכת בפעם הראשונה 

אבא חוזר מהעבודה לעת ערב. 

 

בית זוכר געגועים 

כמו לב? 

 

נשכבתי על הרצפה, בדיוק במקום שבו אלון נפל. 

ברקע ניגן עידן רייכל 

״הנך יפה רעיתי.״ 

פרשתי ידיים. 

 

ביקשתי למות שם. ביחד. לבד. 

דמעות 

דמעות 

דמעות 

 

אחרי זה ראיתי זוג וילד. היא בהריון. 

נכנסים לתוך הבית. 

הוא מוביל. היא אחריו. 

הם יפים מאוד והעיניים שלהם נוצצות. 

הם צועדים פנימה. 

מסתכלים על הבית. 

הם אוהבים אותו. 

האיש שואל את האישה 

את רוצה את הבית הזה? 

היא עונה לו, כן. 

עיניי מלוות אותם ממשיכים הלאה לתוך הבית, אל העתיד. 


הרצפה מתחתיי מתרככת מעט. 

 

הנה הזוג נכנס שוב. הילד גדל ובידיהם עוד תינוק. 

הם ממקמים רהיטים, פורקים ארגזים. 

הילד רוכב על אופניים קטנות בין כל החדרים, התינוק זוחל וצוהל אחריו. 

האישה מסתכלת מהחלון אל היער. 

היא אומרת לאיש, 

אי אפשר לריב בבית כזה. ישר מסתכלים מהחלון ומפסיקים לריב מרוב אושר. 

עוד ועוד הם פורקים ארגזים ומדברים , מתרחבים הלאה הלאה לתוך העתיד. 

 

הרצפה עוטפת אותי לפי מידותיי. 

מתרככת לי סביב הקצוות. 

 

ערב אחד, האיש והאישה נוסעים לבית חולים. 

על מפתן הדלת, כמו חופה 

האיש מביט לתוך האישה ואומר לה 

את האישה של חיי. 

 

עוד ועוד שוכבת לתוך המקום הכי כואב בבית. 

מחר יתחיל פה שיפוץ. 

ינפצו את הקירות והרצפה. 

יחשפו את היסודות. 

יחזקו אותם. 

יביאו חדש על שבור. 

 

נעים לי לשכב ככה על הרצפה. 

אני מביטה הצידה. 

אלון שוכב לידי. 

הוא מחייך אליי. 

אני מחייכת אליו. 

 

 אל החלון הפתוח 

ממרכז הבטן אני מבקשת 

ליצור משהו חדש מתוך כל זה 

בתוך כל זה 

קחי רוח, את הדחוס הזה, 

עשי ממנו כאב מרווח יותר. 

פזרי אותו סביב. 

בגינה, ביער. 

רק שלא יקבר פה לתמיד 

ברצפת עץ של בית. 

 

מעליי רוקדים אישה ואיש ושני ילדים. 

שמחים מאוד. 

רוקדים לתוך העתיד.