באה בימים


הייתי רוצה שלא תשתתפו בצערי כשיבוא הרגע. 

הייתי רוצה לפרוש בפניכם מניפה אשר תגולל את ידו הנדיבה של אלוהים כלפיי, בת אנוש, 

גודלת פה תחת השמש. 

להביא את עיקר מהות השינוי המתחולל, ולאו דווקא הסיפור הטראגי . 

לו הייתי יכולה בפרישת מניפה לאפשר לכם לראות את שלל צבעי הבורא אשר צבע בי את היותי החדשה.

 את שלל הרגעים בהם בחרתי, איתו בחיים כפי שהם נעשים. ללא מאמץ. 

את הכאב שהותמר שוב ושוב לעומק חדש. את הידיעה ששביל הכאב הזה לא יתפוגג, לא ימחק מעל פני האדמה. 

ובתוכו תמיד מובטחת לי ארץ חדשה. 

 

לא ניתן למחוק כאב. עבורי גם מעולם לא הייתה אפשרות להסתיר אותו. 

רציתי בו על קדמת הבמה, תמיד, כאשר הופיע. 

להאסף לתוכו , לחקור דרכו את עצמי. 

 

בשנים אחרות 

הכאב היה, 

לעיתים כגחמה, כאגו, כרחמים עצמיים. 

ולאחרונה כשותף יציב במסע חיים. 

כחבר אמת המספר לי אמת, גם כשתכולתו מאיימת על האפשרות לנשום ולו עוד נשימה. 

הפעם, לא להשתמש בו כמצע נוח להסתתר. כמסיכה. 

ומה ההבדל. 

ההזדהות עם הסיפור או אי ההזדהות. 

משמע, ההזדהות איתו ( עם הכאב) או אי ההזדהות. 

כאשר הכרתי אותו כאנרגיה ממוקדת, ולא כחלק אישי בתוכי, למדתי כיצד ניתן להתמזג בו, על מנת להיות אותה אנרגיה שבאה להעביר אותי שינוי. 

כאשר הנחתי אותו כמסיכה, לא התאפשרה ההתמזגות. אלא רק בת אנוש המניחה על עצמה מסיכה. 

רק כאשר נוצרת התמזגות, מתאפשר ריפוי. 

רק באחדות, הדהוד נולד. 

 

דַּבְּרִי רגע גשמי, הכי תכלס. 

זה היה בערך כך- 

אמרתי לכאב 

עשה פניי כאב 

עשה ליבי כאב 

עשה טעם וריח כאב 

ממש כפי שאתה. 

עד הנים האחרון. עד קצות השערות. 

תן לי להרגיש אותך בעוצמתך. 

תן לי להיות אתה. 

והוא הראה לי מהיכן הוא יודע לנבוע, בתוכי. 

הוא לא היה לי חיצוני אלא פנימי. 

ומכיוון שהיה פנימי לי, ידעתי גם איך ליילד אותו מתוכי. 

בלי לדעת מראש, זכיתי לדעת, שלידתו תהפוך להתמרה. 

החומר שבי ישתנה. 

ומשהו נשגב הגיח. 

זהב טהור. 

וכך הרבה פעמים, הגיעו צירים. 

כלכך כאבו שאמרתי לא עוד פעם. 

הפעם בטח אמות. 

אך לא. 

כמו דרך פלא 

שוב ושוב נולד לו הנשגב 

וחומר הותמר לזהב. 

 

נס אמיתי הוא אחדות עם אנרגיה. 

לא משנה מה האופי שבה. 

 

ברצוני לספר לכם על הזהב הזה, ויודעת שעליי לבוא בידיים נקיות ועדינות. 

 

הידיים ישארו נקיות ועדינות כל עוד אדע בכל מאודי שייתכן ותבוא לידה שתמית אותי וייתכן שלא. 

ובין שתי הנקודות הללו תיוותר הבקשה הכנה 

עשה בי אחד איתך, כפי שנעשה. ללא מאמץ. 

זהו מעיין חיי. סוד היסודות. 

 

יותר חשוב לי שתדעו 

שלא בחרתי 

שנבחרתי. 

אך גם זאת הייתה בחירה. 

או יותר נכון בקשה. פנימית. עמוקה. 

כל מי שיוצא לחירות מכלוב זהב יודע טעמה של נשימה ראשונה בחלל הפתוח. 

לרגע היא עלולה לצרוב מרוב חַיּוּת את הנחיריים, 

אבל אחריה אפשר לומר 

אין עוד מלבדה. 

החלום בו אני מסופרת, התגלגל על לשונו הארוכה של אלוהים עד הקצה ובחזרה. 

תולדות נשמתי רשמו עצמם אינספור פעמים כבפעם הראשונה. 

עוד ועוד לידה. 

בפעם הנוכחית אני יודעת, שגם אם אשכח, נִשְׁמָתִי שוב תדע להכות שורש של ידיעה. 

אין פה באמת צער, יש פה התמרה ונסיבות אנוש מְפֻצָּצוֹת בכאב. 

ויש עיקר ותפל. 

באתי עוד ועוד בימים. 

עד הלום. 

שגם הוא הרי חלום. 

ובתוכו אני משתעשעת בפרטי הפרטים. 

והעֵרוּת האמיתית 

היא לא לזכור כלום. 

להתמסר לתנועה. 

ללדת כאשר מגיעים הצירים. 

לפזר בנדיבות את החומר המותמר 

עד לנקודת האפס. 

להיוותר ריקה 

דקה 

לוחשת 

באתי בימים, אשוב עד שלא 

ואהיה, כך או כך 

אהיה.