ארומה


 

יושבת בארומה 

מחזיקה את הדמעות 

מלהתפוצץ החוצה 

על הקופאית 

על ההפוך חלש, סחוט לא טבעי וערימת עיתונים. 

ברקע, שירי קאלט בתי קפה 

סוחטים את הדמעות עוד קצת למעלה 

 

אחורה בזמן 

אותה ארומה פרדס חנה 

אתה התענגת על אמריקנו קר 

בלי חלב 

ואני על ארוחת בוקר עם כל התוספות. 

סיפרת לי שפעם לא היית משאיר לקופאית את השם שלך. 

נתת שם אחר. 

חייכתי. 

מה למשל, 

מנחם? 

עייניך הכחולות נפערו בתדהמה ואהבה. 

כן. 

בדיוק השם הזה. 

איך ידעת? 

לא יודעת.. 

ניחשתי. 

 

זה היה אחד מיני רבים 

של כאלו 

מזמן אחר, בלי יכולת להסביר 

רק להרגיש 

כמה עמוקה היא אהבה. 

רק לברך 

על הביחד הנעים והנדיר הזה. 

יכולנו לשבת שעות 

אתה ואני 

ולהנות 

משיחה, משתיקה, מהתבוננות.

 

כמו שישבנו שם במזרחי במחנה יהודה 

ושתקנו ביחד איזה שלוש שעות. 

בכייף שלנו. בקדושה שלנו. 

זה היה יומיים לפני החתונה. 

אחכ בא עידו, לשמח חתן וכלה, 

חזרנו לדבר. צחקנו הרבה. 

אתה עידו ואני. 

משם המשכנו לספר בשוק. 

התיישבת על הכסא והוא עטף אותך בסינר. 

אמרת לו, תעשה יפה הפעם. עוד יומיים אני מתחתן. 

אמר לך- בגילך, מתחתן? למה לא.. 

אני מאחורה התכווצתי. 

עידו לחש לי 

שחררי את זה מהחלון. 

פשוט תני לזה להמשיך הלאה. 

 

 

ארומה סניף פרדס חנה כאן ועכשיו. 

מוריה. 

היא קוראת לי ברמקול 

אני כבר כולי דמעות מתפוצצות מבפנים. 

נושכת שפתיים וניגשת לאסוף את הטוסט והעוגיה. 

זהו הן יוצאות כבר הדמעות 

שיסתכלו עליי כולם מה איכפת לי. 

חיוך נבוך מהברמן.. הוא שם לי שלושה שוקולדים. 

סוג של חיבוק. 

בדמעות מלוחות אני אוכלת את הטוסט. 

נהרות זורמים ממני. 

אורזת את העוגיה במפית וטסה החוצה 

מתפרקת. 

ככה בחנייה. עם עוגייה עטופה ביד. 

שם, 

מעבר לכביש 

בתוך הירוק 

אתה נמצא. 

מתיישבת על המדרכה. 

לא מסוגלת להכיל את המרחקים. 

את האבסורד. 

את הזמן. 

כאילו רק זזנו בתוך הזמן כמו חיילי משחק. 

איך זה ייתכן שאנחנו נושמים שנינו נשימות פה בעולם 

ולא יכולים להפגש פה , בארומה , למשל. 

אבל נושמים. שנינו. 

 

מתפוצצת מכאב. 

נכנסת לאוטו. 

בוכה החוצה את כל הלב שלי. 

שיזרום עד אלייך מעבר לכביש. 

נהרות של לב אוהב אני בוכה לך אלון. 

ימים רבים. 

בטשטוש הדמעות אני מבחינה במכונת התספורת שלך מונחת על הכסא לידי. 

נכון, 

הבטחתי לך שהיום מסתפרים.