אראנצ׳ולה


 

פעם הייתי באשראם בהודו. 

היה שם שיח שבכל שעות היממה התעופפו סביבו פרפרים. 

בכל הצבעים והגדלים. 

פרפרים. 

קראו לו שיח הפרפרים. 

 

היה לי חדר קטן. 

עם חלון. 

ומטאטא קטן, לנקות בכל בוקר את הרצפה. 

לא ישנתי טוב שם. 

המיטה הייתה קטנה מידי. 

אבל הייתי מאושרת שם. 

לו ידעתי שיש שם נחשי קוברה 

כנראה לא הייתי ישנה כלל. 

 

פגשתי שם מורה יפה. 

היא לימדה אותי בקול רך 

לחזור הביתה. 

אחרי כמה שנים, היא פרסמה תמונות שלה בפייסבוק עם תחתונים וחזיה. 

זה שבר לי את הלב. 

אלון רק צחק אליי באהבה שזה שובר לי את הלב. 

 

בכל ערב היינו שרים רק מנטרה אחת 

שוב ושוב. 

אחכ ליווה אותי ירח עד פתח דלתי. 

בחדר לא היה חשמל. 

רק נר דולק ומיטה קטנטנה 

נכון, לא ישנתי שם טוב. 

אבל הייתי מאושרת. 

 

בוקר אחד עמדה בפינה צפרדע. 

התקרבתי 

היא לא זזה. 

יצאתי וחזרתי. 

שוב התקרבתי. 

היא לא זזה. 

ראיתי שהיא מתה. 

שלמה ומתה. 

התבוננתי בה. 

התבוננתי בי מתבוננת בה. 

לא הרגשתי כלום. 

רק הייתי מתבוננת. 

ואז שמעתי קול 

אנחנו חיים עד שאנחנו מתים. 

זה היה נחרץ ופשוט. 

לקחתי את המטאטא וליוויתי אותה החוצה. 

הלכתי לשיח הפרפרים. 

ישבתי שם שעות. 


**קרדיט ואהבה לצילום של ענבל ביקל נירוואנה.