אקספטנס


 

מהפכים גדולים כקטנים יכולים להתרחש על אדמת היום יום ללא ציפיה מוחשית לבואם. 

הנה מהפך. 

מסיבת יומולדת לחברים מהגן. מתקנים מתנפחים, ילדים צוהלים, עוגה עם נרות, הורים מפטפטים ואז טלפון. 

על הקו אישה שחוזרת אליי כי השארתי לה פרטים כמה שעות קודם. 

האישה היא מְתַקְשֶׁרֶת מכובדת בעלת רזומה מרשים ובית ספר לתקשור. 

 

כמה ימים אחורה בזמן 

השם שלה עולה בשיחה עם חבר. 

אני סיימתי עם מתקשרים למינהם. 

לא כי אני לא מאמינה להם אלא כי הבנתי עמוק וצורב כמה חשוב ויקר הוא הנסתר. 

כמה אסור לגעת בו ולפלוש לתוכו תהיה הסיבה אשר תהיה. 

כמה מותר ורצוי לתת לו לרפרף עליי כרוח קלה שבאה בזמנה. 

ורסיסי הנסתר שיקלטו במערכת באופן אורגני הם כל מה שאני יכולה ורוצה בו. לא רסיס אחד יותר. 

ובכל זאת השארתי פרטים. 

אולי עוד קצת בהירות, פשר, אמת תגיע. ואני כלכך צמאה. 

 

אז היא על הקו. 

אני חותכת הצידה מהעוגה והמתנפחים. 

מהר מאוד סוגרת איתה פגישה ומשלמת באשראי סכום מכובד על קצת נסתר שצריך להתגלות לי. 

היא מבטיחה לי שיהיה מדוייק . 

כי היא מאוד מדוייקת . 

מנתקת את השיחה. פוסעת צעד. 

בצעד הבא כל כולי נשטפת באימה. 

למה? 

בשביל מה? 

איך שוב אני נסחפת לתוך מלכודת דבש? 

הקולות מגיעים- אל תפחדי. 

זה חשוב. 

אולי זה יעזור לך. לאלון. 

זה משכנע אבל ההרגשה בבטן קשה. 

קשה מאוד. 

אני לא רוצה. 

אני לא באמת צריכה. 

טלפון מהיר למטפלת שלי, האהובה, שזמינה לי גם בשישי בצהריים לבחוש ביחד בקדרה המבעבעת שלי. 

היא מזכירה לי שאני יודעת. 

שיש לי כוח ויכולת לכל סיבוב שלא יגיע. 

אני בשלי- אני לא רוצה. 

גם לא סיבובון. 

אנחנו קובעות שאני ישנה על זה לילה 

אחרי שמנתקות אני ישר מצלצלת למתקשרת. 

קולה המופתע שואל מה? 

קולי המגמגם עונה- אני מפחדת. 

ואז היא אומרת משפט מחץ. 

בזכותו אני שוב מזדקפת לתוך עצמי 

היא אומרת- ״ ככה זה, שמתחילה תקשורת איתי זה נפתח. האמת שלא נגעת בה מעולם מגיעה. וברור שעולה פחד, זה הכל עניין של בשלות״. 

רוצה להגיד באותו רגע הרבה 

אבל.. 

 אין לי זמן לפתח איתה אינטימיות. 

אין בכלל מקום לאינטימיות. 

זאת לא השפה. 

כל השיחה הזאת מתנהלת בריצודים מהירים כי היא מדגישה שיש זמן ומקום מדוייקים וזה לא הזמן הזה. 

אז אני רק ממלמלת 

אני לא בשלה. 

״ בסדר גמור, זה שלך״. 

נגמרה השיחה. 

 

מהפך 

בתוכי. 

 

עבורי נמנע פה עוד ״ בדיעבד״. 

הייתי קשובה בזמן אמת. 

יותר אמת מזה, יש? 

 

חוזרת לחגיגה. 

בדיוק נעם גולש לו בשמחה מהמתקן ורץ אליי. 

מחבק אותי חזק. 

וזה כלכך חי ואמיתי. 

כמה החיבוק שלו מדגיש לי- 

האמת חיה. 

 

 חושבת על עצמי בימים כלילות שחלפו 

צועדת מסדרונות ארוכים של מוסדות רפואיים. 

אוספת בין המרצפות, העננים, המבטים, עוד מילה ועוד מילה. 

שוזרת אותם בחרדת קודש אל מארג חיי. 

פוגשת את אהובי נלחם על חייו, צופה בו מאבד כל יכולת. ונותר. 

מגלה לי איך אפשר עם לב קרוב גם ככה. גם בזוועות עולם, בתחתית העולם, להשאר קרוב ללב. 

פוגשת את ילדיי. 

מנגישה להם עולם שלם של תוכן רחוק מעולמם, מטוהר ליבם. 

לומדת איתם יחד איך נפרדים מאבא. 

איך מחבקים חיים ומוות באותה האהבה. 

פוגשת את עצמי לומדת קשר באומדנים שלא ניתן לאמוד. 

לא בעין ולא בשכל. 

בעומקים שלא ניתן לבטא, לא במילה ולא ברגש. 

ואני שם יוצרת קשר. עם הבלתי ניתן. 

 

לפעמים זה מרגיש כמו ראש חזק בקיר 

שוב ושוב. 

בלי אפשרות לאבד את ההכרה. 

 

לפעמים כמו ליטוף מתמשך של יד נסתרת 

בעדינות ,על סף השקיפות הכי צלולה, היד מפנה את ראשי 

הביטי, לשם, ממש עכשיו על צמרת העץ 

בנקודה הרחוקה ביותר של הירוק. רגע לפני הנקודה הבאה שהיא כבר כחול של שמיים. 

ממש שם בניהן 

תראי איך מתחולל לו ואינו קיים גם כלל 

אותו הדבר. 

ככה היא מדברת אליי האהבה. 

והיא אותה אחת שדפקה את ראשי ממש קודם בקיר, שוב ושוב. 

זאת שמוטטה בפניי את כל כולה. 

ואמרה לי 

שזרי אותי 

רק כפי שליבך יודע. 

העניקי בי חיים. 

כך נהיה בקשר עד. 

עוד ועוד 

שוב ושוב. 

 

ומהי פיסת מידע אל מול הידיעה 

שהיא הקשר החי 

אל בורא העולמות, בורא התהומות 

בורא המסדרונות, התרחישים, הנשמות. 

בידיעה מתקיימת תקשורת רחבת טווח 

שאין בה סוף 

כפיסת נצח היא. קמע ללב. 

 

אחורה אחורה בזמן 

אני ומי שקראתי לו אז המורה שלי 

במלחמת איתנים 

על החופש שלי. 

מילים נאמרו בינינו , שכחתי את כולן. 

אך העיינים לא הרפו אחיזה. 

הוא בשלי ואני בשלו. 

הוא אמר לי, בגן שלי תפרחי. 

אני אמרתי לו, רק בגן של אלוהים. 

הרבה זמן. 

נלחמנו מלחמת איתנים. 

הכל אמר להכנע. 

כי הוא חזק ויודע. 

רק פיסת נצח דקה, 

הטעינה את הלב שלי בעוד אומץ. 

את הפרח של אלוהים. 

וכך ניצלו חיי , 

 כהרף עין, . 

בחופש לא משחקים ואני בת 309 לפחות.. 

 

אין מנדט על האמת. 

שאני יודעת אמת יחידה 

משהו בכל הקשרים אוזל. 

אין אספקת חמצן לידיעה. 

שאני חיה בשלום פנימי 

כאן ועכשיו 

האמת היא לא אותיות סגורות 

היא דבר שאפשר לשכון בתוכו 

היא מסבירה דרך 

בסבלנות 

באינטימיות 

היא ים פתוח לכל הנחלים. 

 

שאני בקשר- יש קשר. 

 

אמת יכולה להיות ברורה כמו שמש 

או הפכפכה כמו אש 

אבל יודעים אותה 

רק מלב בתנועה. 


**קרדיט ואהבה לצילום של ענבל ביקל נירוואנה.