אלברט


 

בחדר הסמוך סובבים את מיטתו של אלברט קרובי משפחה. 

הגיעו במיוחד מאמריקה . 

הוא שוכב, בוהה אל התקרה, כמו כל חבריו למחלקה. כמו בעלי היקר. 

הם צועקים לו- סבא קום. באנו מאמריקה, במיוחד. 

הוא בוהה. 

הבן שלו מנמק מולו, ככה אתה לא אומר שלום? הם באו במיוחד מאמריקה לראות מה שלומך. 

ככה שעה ארוכה. 

אלברט בוהה, 

הם הגיעו מאמריקה, 

הבן מפציר, אבא קום. 

 

הכמיהה שלנו להחזיר את שאבד. 

עולה על כל היגיון סביר. 

זה מרגיש ככה- 

היית פה, ועכשיו אתה אינך, אבל אתה עדיין פה. 

בעודי כותבת את זה אני חיה את זה. 

אני עומדת ליד חנות שלא מזמן היינו פה ביחד. ממש זוכרת. 

באנו להחליף את השלט מנעול של האוטו. 

היינו צריכים לעמוד במרחק אחד מהשני ומהאוטו כדי שהשלט התקין אצלך לא ישפיע על השלט שאצלי ובבדיקה. 

זה הצחיק אותנו. 

זוכרת אותך עומד שם, צוחק איתי את החיים. 

ועכשיו אני שוב פה, בכלל בפנצ׳ריה ליד. מרימה מבט ורואה אותך שם לפני שנה צוחק אליי. 

זה חיתוך מהיר. כאב חד. 

דמותך שם מתפוגגת. 

אתה מעבר לכביש, במרכז רפואי עטוף צמחיה, שוכב במיטה, בוהה, מתאמץ לנשום. חי בתוך גוף שבור. 

 

המשפחה מאמריקה יוצאת לנשום אויר, במדשאה הירוקה, בשמיים הפתוחים. 

אלברט נשאר בפנים. לנשום את נשימותיו הדחוסות, לחיות ככה, בוהה. 

פתאום נכנסת אחת. רק אחת. 

מהמשלחת. 

מחזיקה לו את היד. 

אומרת לו, אלברט. בוא נבכה ביחד. 

אלברט ממצמץ. 

 

יותר קל לי לכתוב על אלברט והמשפחה שלו מאמריקה. 

אבל אני בחדר הסמוך. 

סרט דומה, כניסה אחרת. 

 

גם אני לפעמים רק צועקת לאלון, 

בלי קול. 

והוא משתעל בלי קול. 

והעצים צומחים בלי קול. 

והופכים ליותר ויותר ירוקים. 

 

ככל שהם ירוקים יותר, השמיים כחולים יותר. 

 

מרכז הכובד שוקע עוד פנימה, 

אל הכאב. 

והחיוך שלך, שם, תחת השמש, 

עדיין עוטף את הכל.