אוגרים


 

אמא, אני רוצה אוגרים. 

כך התחילה השיחה. 

מתוקי, לא. 

למה? 

כי זאת חיה בכלוב. 

כי זה מסריח. 

וכי ימאס לך מהר ואז נתקע עם זה. 

 

אמא, תקשיבי. 

הם לא ירגישו בכלוב. נעשה להם בית נעים. הם ירגישו בבית. 

 

הסכמתי. 

מאז חלפו כמה חודשים. 

האוגרים מאושרים בביתם החדש. 

אני זאת שמטפלת בהם. 

 

כל זה קורה בתוך שנה שבה אלון מאושפז עם פגיעת ראש קשה. 

על ציר הזמן הזה, אנחנו בנקודה של הרפייה. מהשיקום, מהאחיזה בחייו בכל מחיר. 

נדמה שיותר נכון לומר עכשיו- שחרר את הגוף- צא לחופשי. 

ובתוך האמירה הזאת לחיות, להתקיים, להסתייג, לפחד פחד מוות, להשתהות, להסס, להתמלא, להאיר, להיות. 

 

אתמול אוגר אחד ברח. 

ביכולות ומסוגלות נסתרות, הוא ברח. 

בלילה, בעודי נותנת מים ואוכל לזה שנשאר.. 

דימיינתי לי את שתי דקות החופש שיכולות להיות לו אם אשחרר אותו ליער הקרוב. 

ברור שלא ישרוד אבל אותן דקות חופש בהן הוא רץ ומריח ומתמלא חופש. 

שוות מוות. 

החלטתי לעשות מעשה. 

יצאנו למרפסת. 

הוא אני והכלוב. 

פתחתי לו את הכלוב לרווחה. 

בירכתי אותו את ברכת הדרך. 

הייתי איתו בריצה החוצה, אל האויר הפתוח. 

והוא? 

לא רצה לצאת. 

הסרתי את כל מבנה הכלוב מהבסיס. 

הנה עכשיו תוכל.. 

והוא, לא יוצא. 

מרחרח את הגבולות ולא חוצה אותם. 

הרבה זמן. 

אז החזרתי אותו הביתה. 

נתתי לו עלה סלרי. ואהבתי את הרגע המוזר הזה שחלקנו יחד. 

בבוקר, חברו, האוגר השני, הציץ מתחת למקרר. 

החזרתי אותו לכלוב. 

הוא שתה ואכל הרבה. 

התלטף והתרחרח עם חברו. 

לאוגרים שלום. 

 

הפאזה הזאת, בציר הזמן האנושי בו אני מתנהלת לקחה אותי פנימה. 

האם אנחנו באמת בוחרים חופש, חיים, מוות? 

האם אנחנו באמת בוחרים מתי נפגש ומתי נפרד? 

וגם אם כן, עד כמה ההכרה שלנו מעורבת בכך ועד כמה פשוט השהות, האופיין , החלקיק הקטן שהיינו והפך לגוף, הקשרים, מחשבות, רעיונות, חיבורים, אהבות, והוא עדיין הינו חלקיק קטן, יהלום גלום בתוך מערכת שלרוב שוכחת כבר, שכל כולה, חיותה והכרתה , גודלה ועצמיותה, 

שייכת לחלקיק הזה. 

דרכו החוט אל הנסתר. 

 

אז אנחנו בובות על חוט הנסתר? 

אז היינו פה באמת? 

נשוב לכאן עוד רגע? 

מה זה רגע? 

מצמוץ, 

נשימה, 

מה גבולות הרגע, 

מתי הוא התחיל ומתי הוא נגמר? 

איך אנחנו יודעים את כל זה? 

האם אנחנו יודעים את כל זה? 

האם אנחנו צריכים לדעת את כל זה? 

מה זה כל זה? 

 

מתגלה ונעלם בתוך עצמו כמופע מרהיב, וירטואוזי, 

יסודות נעלמים לתוך רוח, 

רוח מנשבת בצמרות העצים, בעורי החשוף 

בכורי העמוק. 

במה היא מנשבת הרוח? 

בחומר שהוא בעצם רוח? 

 

מה עיני רואות עכשיו? 

התמונה הנחזית אל הפנימה, 

מה בתוכה נשאר, קיים עד שנוגע בקרקעית ושוב נשפך החוצה אל אותו נוף , אל אותה רוח. 

האקטיביות שבפאסיביות, מה תמורתה? 

 

ביקשתי שלא יחברו את אלון שוב למכונת הנשמה. 

ביקשתי לפתוח את כלוב המודל המערבי שנת 2019 בתחום הרפואה המתקדמת. 

בשם החופש שאינו ניתן לאחוז בו או לתפוש אותו. 

בשם ליבי שהרגיש כה קרוב, כל כך הרבה פעמים את פעימותיו של אלון. 

שאם יחליט, לא רק לרחרח, אלא גם לטוס קדימה אל ההלאה. 

שיוכל. 

 

זה לא אומר שאני לא אתן מים וסלרי ואת שביכולתי. 

וזה לא אומר שאלון ישרוד רק שתי דקות ויטוס אל החופש. 

ואולי זה לא אומר כלום.