מרפסות / סקיצות לאלוהים

אני רואה את העננים נעים
וחושבת לעצמי,
כל הפלא הזה.

פתח דבר


פתח דבר
יושבת על הדיונה, מביטה אל הרי אדום.
חושבת על משמעות חיים, ואינני קוראת לזה בשם.
משוחחת בדימיון עם מי שלימים אקרא לו אלוהים, או הנסתר.
ילדה בת שש.
הוגה, בוהה, חולמת.

המילים נובעות כרצון לקרוא בשם לדבר שאין לו שם והוא שט
על פני רצפים סתורים ונסתרים
שבשפה היומיומית ייקרא חיים.

אני מוריה.
אמא לשני בנים.
אישה לאלון.







ב2/7/18 נחרב עליי עולמי באחת.
אלון,
אהובי, יקיר ליבי, אב ילדיי
נפצע אנושות בראשו.
במרחב שבו רוקד הכאב עם האהבה
התיישבתי,
במרכזו,
והתחלתי לכתוב.
בעולם שבו מציאות וחלום הפכו שווים
פגשתי את כל כולי מתעוררת.
והנה, לפניכם
ליבי
המתעורר
מונח.
אנא קחו אותו כליבכם שלכם

הסיפור הוא רק קליפה
האהבה- אין עוד מלבדה.


פעימה ראשונה


״אמא כמה חדרים יש בבית של אלוהים? 

גם לי יש חדר אצלו?״ 

נעם אשר ציפריס בן כמעט שבע. 

 

מה בית זוכר? 

כתמי צבע קטנים על רצפה. זכרון לקיר שהיה פעם כחול. 

עץ גדל לתוך החלון 

 

ילדים לומדים ללכת בפעם הראשונה 

אבא חוזר מהעבודה לעת ערב. 

 

בית זוכר געגועים 

כמו לב? 

 

נשכבתי על הרצפה, בדיוק במקום שבו אלון נפל. 

ברקע ניגן עידן רייכל 

״הנך יפה רעיתי.״ 

פרשתי ידיים. 

 


      

בלוג


תודה שאתם קוראים

מוזמנים להרשם

ולקבל טקסטים מעת לעת

קשר