מרפסות / סקיצות לאלוהים

אני רואה את העננים נעים
וחושבת לעצמי,
כל הפלא הזה.

פתח דבר


פתח דבר
יושבת על הדיונה, מביטה אל הרי אדום.
חושבת על משמעות חיים, ואינני קוראת לזה בשם.
משוחחת בדימיון עם מי שלימים אקרא לו אלוהים, או הנסתר.
ילדה בת שש.
הוגה, בוהה, חולמת.

המילים נובעות כרצון לקרוא בשם לדבר שאין לו שם והוא שט
על פני רצפים סתורים ונסתרים
שבשפה היומיומית ייקרא חיים.

אני מוריה.
אמא לשני בנים.
אישה לאלון.







ב2/7/18 נחרב עליי עולמי באחת.
אלון,
אהובי, יקיר ליבי, אב ילדיי
נפצע אנושות בראשו.
במרחב שבו רוקד הכאב עם האהבה
התיישבתי,
במרכזו,
והתחלתי לכתוב.
בעולם שבו מציאות וחלום הפכו שווים
פגשתי את כל כולי מתעוררת.
והנה, לפניכם
ליבי
המתעורר
מונח.
אנא קחו אותו כליבכם שלכם

הסיפור הוא רק קליפה
האהבה- אין עוד מלבדה.


פעימה ראשונה


בלב ליבו של החורף

ביקשתי מאלוהים 

קח לי את הלב. 

או שתיתן לו ללכת. 

הכל קרה מהר, אחרי שעות ארוכות נמתחות לאור פלורוסנטים. 

שוב הנחתי את ליבי במקום עלום 

ויצאתי אל הלילה הגשום שחיכה לי בחוץ. 

אלון נותר במיטתו, כיביתי לו את הפלורוסנטים. 

פסעתי עד החורשה 

ושם יללתי את ליבי שחמק בחזרה לתוכי. 

על הברכיים עם אגרופים באדמה 

שאגתי אל אלוהים 

קח לי את הלב 

או שתיתן לו ללכת. 


בלוג


תודה שאתם קוראים

מוזמנים להרשם

ולקבל טקסטים מעת לעת

קשר