מרפסות / סקיצות לאלוהים

אני רואה את העננים נעים
וחושבת לעצמי,
כל הפלא הזה.

פתח דבר


פתח דבר
יושבת על הדיונה, מביטה אל הרי אדום.
חושבת על משמעות חיים, ואינני קוראת לזה בשם.
משוחחת בדימיון עם מי שלימים אקרא לו אלוהים, או הנסתר.
ילדה בת שש.
הוגה, בוהה, חולמת.

המילים נובעות כרצון לקרוא בשם לדבר שאין לו שם והוא שט
על פני רצפים סתורים ונסתרים
שבשפה היומיומית ייקרא חיים.

אני מוריה.
אמא לשני בנים.
אישה לאלון.







ב2/7/18 נחרב עליי עולמי באחת.
אלון,
אהובי, יקיר ליבי, אב ילדיי
נפצע אנושות בראשו.
במרחב שבו רוקד הכאב עם האהבה
התיישבתי,
במרכזו,
והתחלתי לכתוב.
בעולם שבו מציאות וחלום הפכו שווים
פגשתי את כל כולי מתעוררת.
והנה, לפניכם
ליבי
המתעורר
מונח.
אנא קחו אותו כליבכם שלכם

הסיפור הוא רק קליפה
האהבה- אין עוד מלבדה.


פעימה ראשונה


הייתי רוצה שלא תשתתפו בצערי כשיבוא הרגע. 

הייתי רוצה לפרוש בפניכם מניפה אשר תגולל את ידו הנדיבה של אלוהים כלפיי, בת אנוש, 

גודלת פה תחת השמש. 

להביא את עיקר מהות השינוי המתחולל, ולאו דווקא הסיפור הטראגי . 

לו הייתי יכולה בפרישת מניפה לאפשר לכם לראות את שלל צבעי הבורא אשר צבע בי את היותי החדשה.

 את שלל הרגעים בהם בחרתי, איתו בחיים כפי שהם נעשים. ללא מאמץ. 

את הכאב שהותמר שוב ושוב לעומק חדש. את הידיעה ששביל הכאב הזה לא יתפוגג, לא ימחק מעל פני האדמה. 

ובתוכו תמיד מובטחת לי ארץ חדשה. 

     

בלוג


תודה שאתם קוראים

מוזמנים להרשם

ולקבל טקסטים מעת לעת

קשר