מרפסות / סקיצות לאלוהים

אני רואה את העננים נעים
וחושבת לעצמי,
כל הפלא הזה.

פתח דבר


פתח דבר
יושבת על הדיונה, מביטה אל הרי אדום.
חושבת על משמעות חיים, ואינני קוראת לזה בשם.
משוחחת בדימיון עם מי שלימים אקרא לו אלוהים, או הנסתר.
ילדה בת שש.
הוגה, בוהה, חולמת.

המילים נובעות כרצון לקרוא בשם לדבר שאין לו שם והוא שט
על פני רצפים סתורים ונסתרים
שבשפה היומיומית ייקרא חיים.

אני מוריה.
אמא לשני בנים.
אישה לאלון.







ב2/7/18 נחרב עליי עולמי באחת.
אלון,
אהובי, יקיר ליבי, אב ילדיי
נפצע אנושות בראשו.
במרחב שבו רוקד הכאב עם האהבה
התיישבתי,
במרכזו,
והתחלתי לכתוב.
בעולם שבו מציאות וחלום הפכו שווים
פגשתי את כל כולי מתעוררת.
והנה, לפניכם
ליבי
המתעורר
מונח.
אנא קחו אותו כליבכם שלכם

הסיפור הוא רק קליפה
האהבה- אין עוד מלבדה.


פעימה ראשונה


אומרים שהרוח רק גברה עוד ועוד מריח גופה שנשאה בתוכה.

רוח חכמה 

רק היא יכלה 

 

כך היה, 

 שהרוח 

פעמה ופעמה 

והיא 

שופעת שופעת 

את הזרם הזה, שעולה מן האדמה לכפות רגליה החשופות. 


תייללי איתי רוח, היא צוחקת בפה מלא 

שלא ידבק בי דבר מכבדות החומר, דביק הוא ללב 

עלתה וירדה את גליה מטה מעלה אדמה שמיים. 



                                                                                    

בלוג


תודה שאתם קוראים

מוזמנים להרשם

ולקבל טקסטים מעת לעת

קשר